צילי: הביקורת

יש דבר אחד חשוב שחייבים לדעת כשהולכים לראות את "צילי": לבמאי של הסרט קוראים עמוס גיתאי. והגיתאי הזה לא עושה הנחות. הוא במאי קשה לפיצוח. הוא עובד נון-סטופ, מייצר סרטים כמו בית חרושת, אבל אני לא ממש מבין למי הוא מוכר את סרטי גיתאי בעמ. אני, לפחות, לא ממש מצליח לתקשר עם הבמאי הזה.

אז מה יש לנו ב"צילי"?

בחורה נמלטת אל היער. כנראה ממלחמה. כנראה מהנאצים. שומעים כל הזמן קולות של יריות. ופיצוצים. אף פעם לא רואים אותם (יש לפעמים הבזקי אור. לא בטוח אם מדובר אם מדובר בפיצוצי המלחמה, או בברקים של מזג האוויר החורפי). שומעים את הרוח. הרבה רוח. גם כאשר העצים נעים בנחת, הרוח סוערת בפס הקול.

אז יש בחורה אחת במשימת השרדות. ביער. בהתחלה היא לבד. ואז מצטרף אליה בחור. גם הוא במנוסה. הוא מנסה ליצור איתה קשר. הוא מדבר אליה. היא כמעט ולא עונה. הוא כופה את עצמו עליה, ובמהלך הסרט היא לאט לאט מתרגלת אליו. ואז הוא נעלם. המלחמה נגמרה. והיא לבד, עם כל שאר היהודים, שארית הפליטה. סוף הסרט.

tsiliאם זה היה סרט סטנדרטי, סרט של במאי אחר, שלא קוראים לו עמוס גיתאי, אפשר היה להתחיל לדבר על הדרך שבה התמודד הבמאי עם הסיפור. אבל נדמה לי שעמוס גיתאי חי בתוך עולם משל עצמו. אני, על כל פנים, לא מצליח לחדור אליו. לא מצליח להבין את החשיבה הקולנועית של גיתאי. למשל: השוט השלישי או הרביעי של הסרט הוא שוט נפלא בעיניי. בשוט אחד סטטי ארוך ומתמשך, שרה אדלר הופכת לנגד עיניי מאדם לחיה. אבל כל שאר הסרט, כל שאר הסצינות, בנויות משניים או שלושה שוטים, שתיים או שלוש זויות צילום, שהעורך חותך ביניהן כראות עיניו.

יש משהו מאוד מלאכותי, מאוד תיאטרלי בסיטואציות. עם השוט האחד לפחות הייתי יכול להיות עם הדמויות כשהן חוות את הרגע. ההחלטה לערוך בין זויות צילום, ולא להישאר בשוט האחד (מה גם שלסרט יש שפה מקוטעת. בין סצינה לסצינה מפריד פייד שחור) נחוותה על ידי כנסיון להפוך הצגת תיאטרון משונה לסרט קולנוע לא מוצלח. סרטו הקודם של גיתאי ("אנה ערביה") היה נסיון קולנועי זניח אבל מעניין, שוט אחד ארוך ארוך, שוט של 81 דקות. אבל לפחות הוא היה נסיון מעניין. כאן לא הבנתי את בחירות הבימוי.

לא הבנתי גם את הרעיון מאחורי השימוש בשתי שחקניות כדי לשחק את אותה דמות. כשטוד סולונדז עשה את זה ב"פלינדרום", זה איכשהו עבד, אבל כאן, ב"צילי" זה סתם תמוה. מה גם שבוויס-אובר, בחלק השני של הסרט, יש גם שחקנית שלישית, ליא קניג, שמביאה את התבונה של המבוגרים אל אותה דמות. ואותה ליא קניג כאילו קוראת שניים או שלושה עמודים מתוך הספר שעליו מבוסס הסרט בוויס-אובר בסצינה האחרונה של הסרט, סצינה שמראה אוסף של אנשים בהאנגר. וקניג, שתהיה בריאה, קוראת את זה באינטונציה כל כך מרתקת, עד שלא מעניין אותי להתסכל על הסרט, אלא רק להקשיב לה. כי גם ככה היא מדברת בקול המספר הכל יודע, ולא בקול של הדמות שעליה מספרים. לא משנה שרק לפני כמה דקות היא היתה הדמות הזו. וגם ככה אני לא ממש מבין מה קורה בהאנגר הזה, למה דמות של גבר נעה שם הלוך ושוב ללא כיוון מוגדר, ומה בכלל המקום הזה ומי עושה שם מה.

בקיצור, זה סרט תמוה. סרט של עמוס גיתאי, שיש בו דברים יפים, רק שהם לא קשורים לשום דבר. מעין מיצג אמנותי שלא יוצר איתי קשר, אלא בעיקר מותיר אותי תוהה מי ומה, ובעיקר למה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s