עקבות במים: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Water Diviner)

אז ראסל קרואו התחיל גם לביים. מעניין. תמיד אפשר לראות בסרט ראשון של מישהו, לא משנה מי, מה הדבר הזה שהכי מעניין אותו. מה הנושא שבוער בו עד כדי כך שהוא ייקח את המושכות ליד. ואם אתה אדם שכבר עובד בתעשיה, ויש לך קילומטראז' של עשיה מאחוריך, זה אפילו יותר מעניין. כי למה לביים? למה פתאום עכשיו פתאום היום? מה היה כל כך בוער בפרויקט הזה שדווקא אותו בחרת לביים?

"עקבות במים" הוא לא סרט בוער. די להיפך, האמת. הוא סרט שהולך על מי מנוחות. והערך העיקרי שבו הוא, כצפוי, הופעתו הבטוחה בעצמה והרגועה של השחקן הראשי. ראסל קרואו. ואיך שאר הסרט? הבימוי, הצילום, שאר האספקטים הקולנועים? לטעמי, ככה ככה. אבל חווית הצפיה בעיניי היתה דווקא חיובית, בסופו של דבר. מצפיה בסרט, ובמיוחד בגלל שזה סרט ביכורים של ראסל קרואו כבמאי, לא נותר לי אלא להסיק שלקרואו יש נשמה של קלאסיסט. אני מעריך שאנשים כמו אבא שלי, למשל, יצאו מהסרט הזה ויאמרו משהו כמו: "אח, כבר לא עושים סרטים כאלו יותר…". ואכן, משהו בעשייה של הסרט הזה מיושן ואפילו די אנכרוניסטי. משהו ששואף להוליווד הישנה. המאוד ישנה. שזה לא רע, ואפילו יפה בעיניי.

יש ב"עקבות במים" כמה אלמנטים שכבר חשבתי שנגמלנו מהם, במאה ה-21 של הקולנוע. למשל, הדרך שבה נהוג לתאר מדינה מזרחית כלשהי. במקרה של "עקבות במים" – טורקיה.

הטורקי. יילמז ארדוגן "בעקבות המים"

הטורקי. יילמז ארדוגן ב"עקבות במים"

אז איך אתה מצלם מדינה אוריינטלית? כמובן, יוצר סצינה בשוק. מקים סטים מקרטון בתוך אולפן במדינה מערבית מתקדמת, מלביש את הניצבים בגלביות, שם קצת מוסיקה עם גוון מזרחי, ומוביל את הגיבור המערבי שלך בסמטאות צרות (תמיד הסמטאות צרות במדינות המזרח) ו להמשיך לקרוא