קו פרו 2015: רק הולך ומשתפר

אתמול ושלשום התקיים באולם אשכול פיס הצמוד לסינמטק תל אביב אירוע הפיצ'ינג השנתי של הקרן לשיווק סרטי תעודה. כמו כל שנה הגיעו לישראל מנהלי רכש ומפיקים מחו"ל (בעיקר מארה"ב, קנדה, גרמניה, וצרפת) כדי לשמוע מה יש ליוצרים הדוקומנטרים הישראלים להציע, וגם כדי להשקיע בסרטים שנמצאים בתהליך הפקה. בכל שנה מוצגים בפני האורחים מחו"ל כ-20 פרויקטים בשלבים שונים של הפקה, והיוצרים ניצבים מולם בפרזנטציה, מבקשים עזרה כספית שתעזור להשלים את הפרויקט.

השנה הוצגו בקו-פרו רק 16 פרויקטים, אבל איכות הפרויקטים היתה מדהימה. לפחות 3 פרויקטים נרשמו אצלי כמסקרנים במיוחד, ועוד כמה ראויים לציון כמשהו שאולי עדיין לא מבושל מספיק, אבל שווה לעקוב אחריו. ובאופן מפתיע, הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי הופך להיות קולנוע של יוצרות, נשים, מרתקות ומוכשרות. הנה סקירה של כמה מהפרויקטים המסקרנים שהוצגו בקו-פרו 2015, פרויקטים שכדאי מאוד להכניס לקופסה נסתרת במוח. בעוד שנה או שנתיים, כשהם יהיו מוכנים, תזכרו איפה קראתם עליהם לראשונה:

הפרויקט החדש של מור לושי (ודניאל סיוון)

מור לושי

בשבוע הבא עולה להקרנות מסחריות "שיח לוחמים", הסרט המטלטל, החשוב, והאדיר של הצמד הזה. אני אעלה עליו פוסט לקראת עלייתו למסכים, אבל בינתיים רק אומר ש

אריאל 2015: הזוכים

עכשיו שבע בבוקר שעון ישראל, אחת עשרה בלילה של אתמול, שעון מקסיקו. ערוץ 11 שלהם משדר עכשיו את טקס חלוקת פרסי האקדמיה המקסיקנית, פרסי האריאל. אני צופה בטקס בסטרימינג. ובמקביל העפתי מבט בטוויטר של האקדמיה וראיתי שכל הפרסים בעצם כבר חולקו מוקדם יותר, והשידור הוא לא שידור חי, אלא חי-דחוי. והאמת, הייתי מסיט את מבטי מהתוצאות הידועות וצופה בטקס, אבל יש לי עוד כמה דברים לעשות היום, אז הנה התוצאות:

לפני כחודש וחצי סקרתי כאן את המועמדים. האקדמיה המקסיקנית פיזרה את הפרסים כך ש

המילים הטובות: הביקורת

אנחנו מכירים את שמי זרחין. הוא נמצא כאן כבר 20 שנה. סרטו הראשון היה "לילסדה". זה היה ב-1995. ומאז הוא ממשיך ליצור, לרוב בהצלחה (קופתית וביקורתית). והנה מגיע סרטו החדש. לכאורה, מה עוד חדש. שוב דרמה משפחתית. שוב חבורה ישראלית רבה ומשלימה. שוב אהבה גדולה. שוב משחק משובח של שחקנים. שוב. אבל לטעמי זה לא ככה. לטעמי, "המילים הטובות" מביא את שמי זרחין לסוג של שלמות של עשייה. סוג של בגרות מקצועית ואישית. לטעמי, "המילים הטובות" הוא אולי הטוב בסרטיו של זרחין. סרט שעל פניו מחזיר את הבמאי הזה לחומרים הוא אמון עליהם כבר 20 שנה, אבל הפעם הטיפול הקולנועי שלו באותם חומרים הוא טיפול בוגר יותר, שקול יותר.

כמעט כל סרטיו של זרחין היו סימפוניה רבת משתתפים. סרטי אנסמבל. משפחות מרובות ילדים המתלכדות סביב אירוע מחולל אחד, רבות ומשלימות. וסרטיו הקודמים של זרחין היו, במידה מסוימת, חגיגה אקסטראווגאנטית של השפע הזה. תצוגת תכלית של במאי ששולט באופן אבסולוטי במרכיבים השונים והרבים מספור של הסיפור והעשייה הקולנועית. מהבחינה הזו, זרחין הגיע לשיא בסרטו הקודם, "העולם מצחיק", שהיה שילוב של כמה סיפורים ואין ספור דמויות בטבריה. ב"מילים הטובות", למרות החומרים הלכאורה דומים שמרכיבים את היצירה הזו, ניכר רצונו של זרחין לקחת צעד אחורה. הוא כבר לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. הוא נותן לשחקנים ולסיפור לזרום כאילו מעצמו. בצורה הדרגתית, לא מתלהמת, מאופקת, הסיפור הזה חודר ללב שלי דווקא בגלל

בחזרה למחר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Tomorrowland)

לפני בערך 30 שנה הגיע מגרמניה סרט פנסטיה דובר אנגלית שנקרא "הסיפור שאינו נגמר". הסרט המקסים ההוא ניסה לעודד אנשים, ובעיקר בני נוער, להשתמש בדמיון כדי להמשיך ולסובב את הגלגל, את כדור הארץ, את החיים. היתה בו תמימות ואהבת אדם אמיתית, גם אם ממבט אחורה יש בו פגמים לא מעטים (בעיקר באפקטים המיושנים). והנה, 30 שנה אחרי, מגיע מלב התעשיה ההוליוודית סרט המנסה לעשות דבר דומה: לעודד אנשים להשתמש בדמיון, אבל הסרט הזה הוא אכן תעשייתי, והעובדה הזאת תוקעת מקלות בגלגלים שלו. וגם אם האפקטים שלו הרבה יותר משוכללים, לא בטוח שהם יותר אפקטיביים או אפילו אמינים יותר מאותם אפקטים גרמנים משנות ה-80.

כי ב"סיפור שאינו נגמר" מכריזים מראש שאנחנו בתוך סיפור אגדה. יצורים מקסימים כמו איש סלעים, או חילזון מירוץ, או כלב מעופף ממלאים את סרט הפנטסיה המקסים ההוא. כאן, בסרט האמריקאי החדש, אין יצורים כאלו. ולמעשה, בניית העולם הדמיוני הזה נדמית לי לוקה בחסר. כן, הוא מרשים והוא כמו ממתקים לעין, אבל שילוב גיבורי הסיפור בתוך העולם הזה לא עבד עלי. זה ניכר כבר בסצינת הילד הנופל בהתחלת הסרט. ברור לעין שהילד צולם באולפן, וכל מה שמסביב נוסף אח"כ במחשב. כך שאני לא באמת חרד לגורלו, כי אני לא מאמין לאילוזיה שהוליווד מנסה למכור לי. אני יותר מאמין לחילזון מירוץ גרמני מאשר לעולם המחר האמריקאי. וזאת רק דוגמא.

בראד בירד הבמאי משקיע המון אנרגיה בעיצוב מרשים של עולם המחר, הוא רק שכח ל

מצחיקה שכזאת: הביקורת

(שם הסרט במקור: She's Funny That Way)

אז ככה: אנשים עם שמות יהודיים מסתובבים בניו יורק ומדסקסים מערכות יחסים במשהו שאמור להיות קומדיה רומנטית ויש בה גם דמויות שמתעסקות בעולם הקולנוע (במאים, תסריטאים, וכיוב'). כמו מה זה נשמע לכם? לי זה נשמע כמו סרט טיפוסי של וודי אלן. וזאת הבעיה שלי עם "מצחיקה שכזאת".

כן, אני יודע, לבמאי של "מצחיקה שכזאת" קוראים פיטר בוגדנוביץ'. וזה בדיוק אותו רגע שבו אני מודה בהכנעה ששמעתי על פועלו של הבמאי הותיק, אבל, שלא כמו עמיתי מבקרי הקולנוע המלומדים יותר ממני, אני לא ממש מכיר ולא ממש ראיתי את סרטיו המפורסמים, כך שרוב הרפרנסים והקריצות של הבמאי הזה אל עבר תעשיית הקולנוע נעלמו מעיניי (ואת אלו שכן קלטתי, כמו קטעון קצרצר מתוך ה"סופרנוס" שבו הוא השתתף, או העובדה שסיביל שפרד, ששיחקה בסרטו "הצגת הקולנוע האחרונה" ב-1971, משתתפת גם כאן בהופעת אורח, לקריצות האלו אין ערך מוסף מעבר לקריצה עצמה, ולכן הן אינן מוסיפות דבר). אז אולי הביקורת הזאת חוטאת ליצירתו של הבמאי בעבר, אבל לכל אורך הצפיה בסרט לא יכולתי שלא לחשוב איך זה שבמאי ותיק ומוערך כמו בוגדנוביץ' (שהוא גם מבקר קולנוע בעצמו, כלומר, יש לו ידע נרחב על קולנוע), איך הוא עושה סרט שהוא כמו פרודיה על סרטים של וודי אלן.

שהרי כבר השיר על רקע כותרות הפתיחה הוא

מבוך השקרים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Im Labyrinth des Schweigens)

"…הגרמנים לא רוצים לדעת את האמת. הם רוצים מציאות מצופת סוכר…"

הבעיה היא שגם הסרט הזה מצופה סוכר בעצמו…

כשיצאתי מהאולם ההקרנה, מישהי שאלה אותי: "נו, אז איך היה הסרט?", "לא אהבתי", עניתי. "למה, הסרט קשה מדי?" היא שאלה. "לא, זאת בדיוק הבעיה. הסרט הזה הוא על נושא קשה, אבל הוא קל. קל מדי"

עד לפני כחודש לא שמעתי בכלל על הסרט הזה. צץ משום מקום. הבמאי לא מוכר. השחקן הראשי לא מוכר. גם שמעם של שאר השחקנים לא הגיע אל אוזני. אבל אז התחלתי לשמוע תגובות נפעמות לסרט מאנשים שצפו בו בהקרנות מוקדמות. ובהתחלת החודש, גם האקדמיה הגרמנית גילתה התעניינות בסרט, והעניקה לו 4 מועמדויות לפרס ה"לולה", האוסקר שלהם. התחלתי לחשוב: אולי בכל זאת יש כאן משהו. ואז ראיתי את הסרט…

זה כמעט מרגיז לומר את זה, אבל "מבוך השקרים", שהוא סרט שמנסה לחקור את זכר השואה, את האשמה הגרמנית, הסרט הזה הוא בעצם

משפחת בלייה: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Famille Bélier)

סרט על בחורה צעירה שהמורה לשירה בבית הספר מגלה את הקול הנהדר שיש לה, ומטפח את הכשרון שלה עד שהיא מגיעה לאודישן גורלי בעיר הגדולה פריס. ולא רק זה, הבחורה הזו גדלה בבית שבו השקט שולט: הוריה ואחיה חירשים. וזה גם סרט על מציאת הקול הפנימי שבך. לשיר בקול גדול מול חיפוש הקול האישי. הו, כמה צפוי.

אבל ציניות בצד. כן, "משפחת בלייה" הוא סרט צפוי, מה זה צפוי, והוא מיינסטרים, מה זה מיינסטרים, עם כל תבניות התסריט הידועות והמוכרות. אבל הסרט עובד. מה זה עובד. עובד בגדול. הוא מרגש, והוא סוחף, והוא כיף, והוא מקסים, והוא מתוק.

אני לא מכיר את כל המי ומי בתרבות הצרפתית. אפילו את המי אני לא מכיר. אז רק מקריאה ש

פרסי אופיר 2015: מסווג חריג

הסרט הזה, בסופו של דבר, קצת מבולבל. החוויה שלי אחרי הצפיה בו משונה: הרגשתי שהוא התחיל כקומדיה לא ממש מוצלחת, ודי מטרידה, האמת, המשיך כסרט אימה לא ממש מוצלח, ודי פחדני, האמת, אבל איפשהו באמצע, ובעיקר לקראת הסוף, "מסווג חריג" הופך לסרט מתח אפקטיבי למדי ודי מרשים, וגם, באופן משונה, סרט התבגרות מעוות וקצת מוזר.

בהתחלה יש סצינה שבה היחס לערבים מחריד, אבל התסריט והסרט לא עושים עם זה משהו. וגם ההערה על אשכנזים-מזרחים לא באמת מחזיקה מים כאן. אני מצאתי את התסריט (בכל חלקי הסרט) עני למדי, בלי ממש עומק לדמויות, ועם סטריאוטיפיות מכעיסה אפילו. לזכותו של בועז ארמוני, הבמאי, צריך לומר שיש לו תזמון קומי טוב, וכך כמה רגעים בסרט (בעיקר בהתחלה) עוברים בחיוך, למרות אי הנוחות שבצפיה בחיילי צה"ל מתעללים בערבים, או בחיילים משופשפים מתעללים בחנון מצוי מבלי באמת לתת הסבר פסיכולוגי לדמויות האלו (מלבד היותם מזרחים ערסים. כן, זה כזה סרט).

אח"כ "מסווג חריג" מנסה לעשות קולות של סרט אימה, אבל המוסיקה המתגברת בכל רגע שאמור להפחיד רק מדגישה את הגיחוך וחוסר האפקטיביות הדרמטית של הפחד. ארמוני מסרב להראות את היצורים הנעלמים שאמורים להפחיד אותנו, ורק צעדים ברקע, או קולות שונים ומשונים אמורים לעשות את האפקט. זה לא עובד.

אבל בחלק האחרון של הסרט, כשהאימה מקבלת סוף סוף פנים, והסרט מתחיל לדמם, מאוד מאוד לדמם, הפסיכופטיות של הסרט עולה מדרגה (לא מדרגה אחת. אולי 5 מדרגות בבת אחת), משהו בסרט הזה תפס אותי, והמתח התחיל באמת לחדור לעצמות. כשהסרט הזה מפסיק לפחד, מפסיק לשחק משחקי הפחדה זולים, ומתחיל להסתכל לאימה בעיניים, אז גם הסרט עובד באמת.

אבל אני מחמיר קצת עם הסרט. כבר באמצע שלו יש קטע בו

פרסי אופיר 2015: התחלה

היום זה מתחיל. מהערב יעמדו 30 סרטים ישראלים חדשים לשיפוטם של חברי האקדמיה הישראלית לקראת טקס חלוקת פרסי האופיר 2015, שיתקיים מתישהו בספטמבר.

אבל לפני כן, בואו נעצור רגע. בואו נלך רק שנה אחת אחורה, ונעשה ספירת מלאי של הסרטים שהתמודדו על פרסי האופיר 2014.

בתחרות בשנה שעברה היו 36 סרטים. מאז ועד היום,

פרחים לאנה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Loreak)

האדם הוא יצור סקרן מטבעו. מעצם קיומו נמצא בו הצמא לידע. במיוחד אם מונחת לפתחו תעלומה מסתורית. והנה מגיע סרט מספרד עם סאונד קצת יוצא דופן (הסרט דובר באסקית, שפה שלוקח זמן להתרגל אליה), ואומר: אולי יש דברים שכדאי לא לדעת. אולי האושר האנושי טמון דווקא במקומות בהם המסתורין נשאר בדיוק מה שהוא: מסתורין, מקום של חוסר ידיעה. אולי ההכרה בכך שקיים מסתורין לא פתור בחיים היא מקור הקסם של הקיום שלנו.

ועם כל הקסם והיופי שבסרט הזה, יש בו גם חוסר ברגש, לטעמי. צריך לומר: יש לסרט קצב איטי ומהפנט. צריך סבלנות בשביל הסרט הזה. אבל אם נתפסת על הקצב, והעיצוב האמנותי המוקפד, והצילום בתנועה איטית, ואפילו המשחק המאופק והמרשים, יש בסרט הזה משהו יפהפה מצד אחד, ומתסכל מצד שני.

כי כן, יש בסרט הזה תעלומה. וכן, יש רמזים לפתרון התעלומה. אבל לא, אין ממש פתרון. ובסצינה שמגיעה לקראת סוף הסרט הבנתי שאולי לא צריך פתרון. אולי טוב לא לדעת באמת. אבל לא זה מקור התסכול שלי מהסרט.

יש כאן סיפור על אשה אחת ש