תפוחים מן המדבר: הביקורת

אז מי אתם, מתי הררי ואריק לובצקי? עד עכשיו התעסקו הבמאים האלו במה שנקרא בי-מוביז. סרטים דלי תקציב, מוחצנים, מלוכלכים בדרכי ההבעה שלהם ולפעמים גם בנושאים שלהם. הם התחילו עם סרטי פשע אפלים, אבל גם כשהם עברו לטיפול בנושאים יותר 'רציניים', הטיפול שלהם בסרטים האלו היה סנסציוני (עד עכשיו אני נתקף צמרמורת כשאני נזכר במשהו שנקרא "אמא של ולנטינה"). ואפילו כשהיה סרט אחד שלהם שחיבבתי ("הפנטסיה הגדולה של סימיקו הקטן"), הוא היה זניח למדי.

וכל אלו היו סרטים שנעשו בתקציבים זעומים. והתוצאות היו בהתאם. אם מאילוצים, ואם מבחירה, הסרטים נשאו עימם את פצעי החוסר הכלכלי. והנה מגיע הסרט החדש של הצמד הזה, והוא…דווקא מפתיע לטובה.

את "תפוחים מן המדבר" ראיתי פעמיים (הנה מה שכתבתי עליו אחרי הפעם הראשונה). דעתי עליו לא השתנתה (כן, אני עדיין חושב שזו 'דרמת BBC', על כל הטוב והרע שבדבר), אבל קשה לי שלא לתמוה על השינוי שחל בגישה של הבמאים. אז מה, כל מה שהיה חסר לכם כל השנים האלו זה קצת כסף? כי ב"תפוחים מן המדבר", שהיא לא הפקת ענק, ובכל זאת, ניתן לראות השקעה ניכרת בעיצוב האמנותי. יותר מכך, לצד הסנסציוניות והצעקנות שליוו את יצירותיהם הקודמות, מפתיע הסרט החדש בשקט ובצניעות שלו.

apples from the desert2כן, הוא עדיין שטוח ושטחי. העולם הדתי הוא הרע. המגביל. המחמיר והחונק את האנושיות. העולם החילוני הוא החופשי והשמח. אבל מתחת לשטחיות הזו יש לב חם. ושחקנים שמוציאים מים מהסלע. וגישה שקטה למיזנסצינה. הימנעות מצעקות. כמעט כל הויכוחים בסרט הזה נעשים בכבוד הדדי. הצילום והעיצוב האמנותי מדגישים את הצבע החום הביתי. הכל מופנם בסרט הזה. פונה אל תוך הנפש. והשחקנים, כולם, מוציאים את הכאב החוצה, מבלי להתלהם ומבלי לפרוץ בצרחות. ודברים שיוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. וכך האנשים האלו, שנעים בתוך עולם שמוגדר מראש כצר ומוגבל (העולם התסריטאי השחור-לבן ללא צבעי ביניים) מצליחים בכל זאת להכניס חיים לסיפור הזה. וכך, למרות הכל, הסרט מצליח לרגש.

יש רגעים שבהם 'מתפלק' לבמאים האלו הדחף להסביר את הסרט. אלו הרגעים שבהם נכנסת המוסיקה החרישית. פריטת גיטרה רבת משמעות, או פסנתר חרישי. למזלו של "תפוחים מן המדבר", אלו הם רק קטעי מעבר, ולא מוסיקת סקור שמלווה את הסצינות. וכך, רוב הסרט דווקא משאיר את הבמה לשקט ולאינטלגנציית המשחק של השחקנים. וזה עושה את העבודה. מורן רוזנבלט היא הליהוק המושלם לתפקיד הראשי (כתבתי על כך בפוסט הקודם שהקדשתי לסרט), ריימונד אמסלם מפגינה תבונה רגשית ועמידה מרשימה בתור אם המשפחה, עירית קפלן, בתפקיד האחות, מכניסה מעט הומור למיקס (עם כימיה מאוד יפה שיש לה עם אמסלם, אחותה בסרט), ושלומי קוריאט יודע לא לעשות מהדמות שלו קרטון חד מימדי, והוא מצליח לבנות דמות אמינה, שהיא גם ה'רע' בסיפור, אבל גם אדם שאני יכול להתייחס אליו, ואפילו להבין אותו, גם אם אני לא מסכים איתו.

אז לא, "תפוחים מן המדבר" רחוק מלהיות הסרט הגאוני של השנה. אבל מדובר בסרט ראוי, מכובד, יפה לעין, משוחק מצוין, שקט וצנוע. סרט לא רע בכלל. אפשר, ואולי אפילו כדאי לראות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “תפוחים מן המדבר: הביקורת

  1. מעט תמוה שכלל לא התייחסת לאלישע בנאי (לטוב או לרע), שכמדומני מגלם את הדמות הראשית – ביחד עם מורן רוזנבלט. עד כמה שראיתי (אצל גיא פינס וכאלה) , הוא תגלית מרעננת. , אך כמובן , מסקרן אותי לאללה מה דעתך שלך!

    שוש קירש
    ———————————-
    איתן לשוש קירש: אלישע בנאי, בתפקיד משנה כאן בסרט, חביב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s