דני קולינס: הביקורת

(שם הסרט במקור: Danny Collins)

לפעמים מה שאתה רואה זה מה שיש. נכנסתי להקרנה של "דני קולינס" וידעתי פחות או יותר מה אני אקבל: סרט נחמד. וזהו. כשיצאתי מההקרנה חשבתי: זה סרט נחמד. וזהו. אבל לפעמים גם זה בסדר.

אם אתם במקרה בקולנוע, ובא לכם סרט שלא דורש ממכם יותר מדי, משהו שאפשר להירגע מולו, להקשיב למוסיקה טובה, לראות דרמה לא רעה, קלילה כזו, לא כזו שלוחצת על הדמעות, לראות שחקנים טובים עושים עבודה נינוחה ומלבבת, אז "דני קולינס" הוא הסרט בשבילכם. לא משהו עצום או נפלא, לא מסע רגשי סוחף, לא הסרט הטוב של השנה, או השבוע, אבל כן קצת פחות משעתיים לא מחייבות שיעברו בחיוך.

מצד אחד זה חבל. היה כאן חומר לדרמה אדירה. זמר שפעם היה כוכב מגלה במקרה שג'ון לנון שלח לו פעם מכתב. רק עכשיו הוא קורא אותו. ולנון כבר מזמן זכרונו לברכה. אולי חייו היו אחרים לגמרי אם היה מקבל את המכתב בזמן. משהו בו משתנה. הוא הולך לנסות לסדר את החיים שלו, את יחסיו עם הבן שלא הכיר. אדם מחפש גאולה רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. ויש גם עניין עם מחלה שנכנס לסיפור איפשהו באמצע. חומר לדרמה מטלטלת. אבל הכל, אפעס, נעים כזה. חביב. קליל. לא מנצל את הפוטנציאל.

אבל אולי גם לא ממש רוצה. אל פצ'ינו, כרגיל, מצוין. יודע לתת את ההצגה כדי שלא יראו את האדם השבור שבפנים. האיש הזה, דני קולינס, יודע לתת שואו. ובדיאלוג המתמשך עם האשה שהוא רוצה להרשים (אנט בנינג. מקסימה) הוא יודע גם להסתיר, אבל עם קצת לחץ מתון גם להודות: "היה לי יום רע". כלומר, פצ'ינו מראה אינטלגנציה במשחק שלו. דני קולינס שלו הוא איש של שואו, אבל הרגשות האמיתיים נשמרים רמה אחת מתחת לנצנצים הזוהרים, ועם גירוד קל הם נחשפים.

וזה הסרט. גירוד קל. לא חפירה עמוקה. אולי יש כאן פספוס, במיוחד לאור המשחק הנהדר של כל הקאסט (גם כריסטופר פלאמר טוב כאן, ובובי קאנאויל בתפקיד הבן הרשים אותי במיוחד. הסצינות שלו עם פצ'ינו הם תענוג של שני שחקנים שנותנים את הלב שלהם. במיוחד הסצינה בתוך האוטובוס). גם המוסיקה כאן חסרה תחכום, ועם זאת יפה. שירים של ג'ון לנון מפוזרים לאורך הסרט, ונותנים הרגשה שעורך מוסיקלי לא ממש מתוחכם ישב בחדר העריכה (לדוגמא: לאחר המפגש הראשון של האב והבן מתנגן Beautiful Boy של לנון. בגרסת דמו מעניינת, אגב, לא גרסת האולפן המוכרת). ועם זאת, מוסיקת הסקור המופיעה מדי פעם, ויותר מכך, השיר החדש והיפה שהדמות הראשית כותבת כתוצאה מהמפגש עם הבן, אלו בכל זאת מכניסים רגש לתוך הסיפור הקליל הזה. ובתוך הסרט הזה, שנדמה כאילו ויתר מראש, יש פתאום רגעים יפים של דינמיקה בין שחקנים, הומור קליל של קריצה, מוסיקה שמלטפת, ואפילו התחלה של צביטה בלב. אבל רק התחלה. גם זה משהו.

אז לא, זה לא הסרט הגדול של השנה. רחוק מכך. אבל בתור בילוי לא מחייב, "דני קולינס" דווקא נחמד למדי. אפשר לראות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s