דוקאביב 2015: סינדרום בנטביץ'

לא צריך להגיד הרבה. כמעט ולא קראתי את התקציר. רק ראיתי את המילים "גור בנטביץ'" וקניתי כרטיס. הבנטביץ' הזה הרשים אותי מאוד כבמאי ב"לרדת מהעץ" וכששחקן בסרטה של זוגתו, מיה קניג, "אורחים לרגע". הוא גם איש נחמד מאוד ביום יום (פגשתי בו בכמה הקרנות), וכך שמחתי לראות שיש לו סרט דוקומנטרי חדש ואישי.

ואז, אחרי שיצאתי מהסרט, אני חושב שמצד אחד אכן כל הכשרון של בנטביץ' נמצא בסרט הזה, אבל מצד שני, זה סרט שעובד קצת על אויר חם, וכל הכשרון הזה, מרשים ככל שיהיה, מתבזבז קצת על מסע חסר תוחלת אמיתית.

צריך לומר: לגור בנטביץ' יש כריזמה סוחפת. אנרגיה מידבקת. חוש הומור משעשע מאוד. ויכולת לקרב אותי קרוב אל תוך הנשמה שלו עם מעט מאוד מאמץ. וזו הצרה של הסרט הזה: בנטביץ' מתאמץ כאן. מאוד מאוד מאוד מתאמץ. אי אפשר להכחיש שהצד הטכני של הסרט הזה מרשים מאוד. אנימציה מכל מיני סוגים, מסע עד ללונדון וחזרה, שימוש אירוני במוסיקה, והצטרפות כל המשפחה (בת הזוג והילדים הקטנים), הכל כאן מצטרף למסע די מטורלל במעלה אילן היוחסין של משפחת בנטביץ'. הבעייה היא הגודש. כמעט כל הסרט טובע בתצוגת תכלית טכנית (יפה כשלעצמה), שהופכת לרגעים אפילו לקקופונית למדי.

bentwich syndromהרי מהי התכלית, בסופו של דבר? מה הטריגר שגרם למר בנטביץ' הנכבד לצאת למסע הלא זול ולא קצר הזה? מהו הדבר העמוק כל כך שגרם למר בנטביץ' להשקיע כל כך הרבה מרץ וכשרון בכדי לגלות את מאפייני משפחתו? לכל אורך הצפייה הרגשתי שאין מתאם בין כמות המאמץ שהושקע ביצירת הסרט לבין שטחיות הגילוי של הצורך במסע הזה. משהו לא ברור, או לפחות לא ברור מספיק, מניע כאן גלגל עצום מימדים של יצירה, ונדמה כאילו גלגל שיניים קטן וצנוע מניע גלגל שיניים גדול מדי, רועש מדי.

במהלך הצפיה חשבתי על סרטיו של אלן ברלינר. הדוקומנטריסט האמריקאי משתמש גם הוא בתחבולות ויזואליות אינסופיות, אבל אצלו יש סוג של עקשנות בחקירה של תופעות. ב"לא עסק של אף אחד" הוא בודק את אילן היוחסין של עצמו, בעוד הוא חוקר את אביו שוב ושוב למרות שהאבא לא שמח לשתף פעולה. המאמץ הסגנוני הגדול משקף את המאמץ הגדול שמשקיע היוצר/ הגיבור של הסיפור בחשיפת זהותו שלו. ב"ער לרווחה" מספר ברלינר על הפרעות השינה שלו. הפסיכוזה הפרטית שלו מניעה אותו ליצור, שוב, סגנון אקסנטרי המשקפת אדם אקסנטרי. ב"סינדרום בנטביץ'" יוצר גור בנטביץ' סרט בסגנון ברלינר (בערך), רק שחסר שם איזשהו סיבה עמוקה שתניע את הגלגל.

לא סרט רע, "סינדרום בנטביץ'", והאישיות הבלתי אמצעית של בנטביץ' עוזרת להחליק כמה רגעים רועשים מדי, כמו גם את שאר הסרט החביב אבל לא מספיק מערב רגשית הזה, אבל היה כאן חומר למשהו יותר עמוק וסוחף. ונדמה לי שבאיזשהו מקום גור בנטביץ' עשה לעצמו הנחה. אני יודע שיש לו את הכשרון ליצור סרט עמוק שישווה את הרעיון שבו לסגנון המוחצן. אולי היה כאן פחד מחשיפה של משהו עמוק בחיים שלו כאן ועכשיו. אולי זה משהו אחר. כמו שהוא, "סינדרום בנטביץ'" הוא סרט חביב בעיניי, אבל מפוספס.

הקרנה נוספת של הסרט:

ביום שישי, ה-15/05.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s