דוקאביב 2015: עד קצה הזריחה

מלכודת של דבש, הסרט הזה. מאוד קל לאהוב אותו. אבל אני לא נפלתי במלכודת (ואני גם לא אוהב דבש).

סדרה של שיחות עם אשה מבוגרת המרותקת למיטתה, בתקופה האחרונה לפני מותה. והאשה הזו, בשילוב של נסיון חיים, ומבט כמעט ילדותי ותמים על החיים, מספקת כמה אבחנות משעשעות ולפעמים חכמות על החיים. מה יכול להיות רע? ויותר מכך, האשה הזו היא האמא של הבמאי, כך שהרגש מופעל כאן כמעט אוטומטית…

אז לא, הסרט הזה ממש לא רע. והוא אכן די משעשע. אבל הבעיה שלי איתו היא האופי האפיזודיאלי שלו. "עד קצה הזריחה" הוא כמו אוסף מערכונים וקטעי שירה שאין ביניהם קשר. הבן מגיע בבוקר. "בוקר טוב. מה שלומך היום?" וזהו. מכאן היא אומרת משהו תלוש מקונטקסט, הוא מגיב, ונוצר דו -שיח משעשע, שאין לו קשר ליום האתמול, או המחר. או שהוא שר לה שיר, והיא מקשיבה. או שהוא רוקד, והיא, איכשהו, רוקדת איתו (היא מזיזה את הידיים, הוא את שאר הגוף).

twilight of a lifeוזהו. באיזשהו שלב זה מתחיל ל להמשיך לקרוא