דוקאביב 2015: מאורת זאבים

(שם הסרט במקור: The Wolfpack)

יש ב"מאורת זאבים" סצנה המתארת שיחת טלפון דרמטית. בסוף השיחה, אם המשפחה מניפה ידיה לאוויר וצועקת בהתלהבות "יש! יש! יש!". באותו זמן, המצלמה מפנה את מבטה אל החתול המתכרבל-מתפנק בפינה, לא מבין על מה המהומה. וזו התגובה שלי לסרט כולו. "חבורת זאבים" מגיע מעוטר מפסטיבל סאנדאנס האחרון. הביקורות עליו מעולות, וגם אנשים שראו אותו לפני הפסטיבל בצפיות פריוויו הגיבו בהתלהבות. אני הבטתי על הסרט בתימהון.

אם אני צריך לנחש, אז נדמה לי שמשהו בעריכה של הסרט דפק לי את החוויה. יש כאן סיפור מדהים, ויש חומר גלם צילומי אדיר. העריכה פשוט לא מצאה את הדרך הנכונה לפרוס את הסיפור יוצא הדופן הזה, ולערב אותי רגשית בחיי האנשים האלו.

נתחיל מזה שיש כאן שני אלמנטים עיקריים: אחד הוא הסיפור על שבעה אחים שלא יצאו מפתח ביתם כמעט אף פעם, כי זה מה שאבא שלהם רצה. השני הוא הדרך שבה אותם אחים מחקים סצינות איקוניות מסרטים הוליוודיים מפורסמים (בעיקר סרטים של טרנטינו). בראשון יש אלמנט של אימה אמיתית מאב שתלטן עם חששות כבדים לשפיותו ואולי לפאראנויות שרודפות אותו. בשני יש אלמנט מתוק, חביב, ומלבב של חבורת נערים המעריצים סרטים ומחקים אותם. ברור שהשני הוא דרך להתמודד עם המציאות שהראשון יוצר, אבל הדרך שבה העריכה מדביקה את שני הסיפורים לא מעבירה את זה.

יש הרבה דמיון מרשים שמוקדש לבניית סטים מקרטון שיחקו את הסרטים האהובים, אבל אין ממש שיוך רגשי בין סצינה מסוימת לבין מקרה אחד ספיציפי שקרה למישהו מהילדים תחת האב הרודן. יותר מכך, האב הזה כמעט ולא קיים בסרט. הוא נמצא רק בצילומי ארכיון, ורק אחרי יותר מחצי סרט הוא פותח את פיו אל מול המצלמה, במה שנראה כנסיון מסכן לתת לאב אפשרות להגיש כתב הגנה לכתב האישום שהוא הסרט הזה. ובכלל, כבר העובדה שהסרט הזה הוא סוג של כתב אישום, או נסיון לבנות כתב אישום, כבר העובדה הזו מחלישה אותו, כי אין באמת נסיון להבין את האב. לא חייבים להצדיק אותו, אבל כן צריך להיות נסיון קולנועי להבין את ההגיון מאחורי השגעון. האמירות שיש, בסגנון : זה היה המרד שלו בשלטונות ובמערכת הקפיטליסטית האמריקאית – אלו נותרות רק אמירות באוויר, מכיוון שהן אינן מקבלות יישום בשטח, אין להן שום הדגמה ממשית.

wolfpackגם בני הנוער עצמם – עצם העובדה שהם ממחיזים את הסצינות הללו בשמחת יצירה ניכרת לעין, שמסתירה את העובדה שזו אמורה להיות בעצם תרפיה, ועצם העובדה שהם עושים את זה תמיד ביחד, כקבוצה, אלו שמות מקלות בגלגלים של הסרט הזה כשהוא בא לייצג סיפורים של הפרטים שמרכיבים את הקבוצה הזו. בחלק האחרון של הסרט יש נסיון לתאר את היציאה לעצמאות של כל אחד ואחד מחברי הקבוצה הזו, אבל בניית הדמויות כאינדיבידואלים בסרט הזה לוקה בחסר, אז גם החלק הדרמטי של הסרט הזה מתפספס.

ובכלל, הבמאית נעדרת מהסיפור, שזה בד"כ צעד נבון, אבל כשאחד הגיבורים אומר לה, איפשהו באמצע הסרט, "…זוכרת אז, כשפגשת אותי, לא דיברתי בכלל. היום אני מדבר הרבה יותר…", משפט כמו זה חסר את הקונטקסט. אולי כאן דווקא כדאי היה להכניס את הבמאית כסוג של אינדיבידואל שמייצג את הצופה, לאט לאט לקחת אותי במבוכי הסיפור יוצא הדופן הזה. במקום זה, "חבורת זאבים" הוא מיקס של שחזורי סרטים מלבבים, ונסיון להראות בני נוער מתבגרים מאוחר, מנסים לתקן את העיוות של אביהם.

אז אם האב לא ממש נוכח בסרט, והאם קצת יותר, אבל לא ממש מספקת הסברים (אגב, אותה שיחת טלפון מהפסקה הראשונה, שנוגעת לאמא של האמא, הסבתא, השיחה הזו פותחת חוט נראטיבי שאין לו המשך. כמו לא מעט חוטים נראטיבים אחרים בסרט הזה), וגם הנסיון לתאר את האינדיבידואלים המרכיבים את הקבוצה הזו לא צולח, אז כל הסיפור הזה מקרטע בדרך אלי, הצופה. לטעמי, פספוס של סיפור אדיר, הסרט הזה.

הקרנות נוספות של "מאורת הזאבים" במסגרת הפסטיבל:

היום בצהרים, למי שיכול להספיק, וגם:

ביום שישי, ה-15/05

ובשבת, ה-16/05

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s