דוקאביב 2015: להציל את דוד יעקב

אז זהו. יש את היום ואת מחר, ובזה מסתיים פסטיבל דוקאביב 2015. פסטיבל מוצלח, שבו ראיתי 9 סרטים. כתבתי עליהם בשבוע האחרון כאן בבלוג (הסרט המוצלח מכולם לטעמי עולה בקרוב להקרנות מסחריות. הפוסט עליו יגיע לקראת עלייתו למסכים). בטקס חלוקת הפרסים, שלשום, היתה התעלמות מוחלטת מ"להציל את דוד יעקב". התעלמות לא מוצדקת לטעמי. מדובר בסרט יפהפה לטעמי, מצחיק-עצוב, וחכם. ויש עוד הקרנה של הסרט הזה בסופ"ש. כדאי לראות. הנה מה שחשבתי עליו:

בסוף שנות ה-90 למדתי קולנוע. באחת ההפסקות ישבתי עם חברה לכיתה, אכלנו משהו, ושיחקנו שש-בש כדי לנקות את הראש. היא הוציאה סיגריה, הדליקה, ועישנה. דיברנו קצת תוך כדי שאנחנו זורקים את הקוביות, והיא הסבירה לי: אתם, הלא-מעשנים, יש כמה דברים שבחיים לא תבינו. לנו, המעשנים, יש כמה דברים שהולכים עם סיגריה. בשבילנו זה הכי טבעי בעולם. שש-בש הולך עם סיגריה. תמיד. ככה זה. קפה הולך עם סיגריה. יד ביד. אחד לא הולך בלי השני. זה הטבע שלנו, היא אמרה.

וזה הסרט של סיון שטיבי. סרט על הטבע האנושי של אנשים שתמיד יש להם מקל קטן ובוער תלוי בקצה הפה שלהם. סרט על אהבה משפחתית, על חיים ומוות, על ויכוחים ועל סליחות, ועל העשן שאופף את כל הסיפור הזה. לטוב ולרע.

saving uncle jacobבפרויקט הזה פגשתי לפני כמעט 3 שנים, כשעדיין היה בצילומים, עת הוצג בפני פורום הקו-פרודוקציות הבינלאומי כדי לחפש מימון להפקה (כתבתי אז על האירוע כאן). כל ההבטחה שנקשרה בפרויקט הזה בפיץ' ההוא מתקיימת בסרט הגמור (טוב, כמעט הכל). יש לסיון שטיבי להמשיך לקרוא