דוקאביב 2015: להציל את דוד יעקב

אז זהו. יש את היום ואת מחר, ובזה מסתיים פסטיבל דוקאביב 2015. פסטיבל מוצלח, שבו ראיתי 9 סרטים. כתבתי עליהם בשבוע האחרון כאן בבלוג (הסרט המוצלח מכולם לטעמי עולה בקרוב להקרנות מסחריות. הפוסט עליו יגיע לקראת עלייתו למסכים). בטקס חלוקת הפרסים, שלשום, היתה התעלמות מוחלטת מ"להציל את דוד יעקב". התעלמות לא מוצדקת לטעמי. מדובר בסרט יפהפה לטעמי, מצחיק-עצוב, וחכם. ויש עוד הקרנה של הסרט הזה בסופ"ש. כדאי לראות. הנה מה שחשבתי עליו:

בסוף שנות ה-90 למדתי קולנוע. באחת ההפסקות ישבתי עם חברה לכיתה, אכלנו משהו, ושיחקנו שש-בש כדי לנקות את הראש. היא הוציאה סיגריה, הדליקה, ועישנה. דיברנו קצת תוך כדי שאנחנו זורקים את הקוביות, והיא הסבירה לי: אתם, הלא-מעשנים, יש כמה דברים שבחיים לא תבינו. לנו, המעשנים, יש כמה דברים שהולכים עם סיגריה. בשבילנו זה הכי טבעי בעולם. שש-בש הולך עם סיגריה. תמיד. ככה זה. קפה הולך עם סיגריה. יד ביד. אחד לא הולך בלי השני. זה הטבע שלנו, היא אמרה.

וזה הסרט של סיון שטיבי. סרט על הטבע האנושי של אנשים שתמיד יש להם מקל קטן ובוער תלוי בקצה הפה שלהם. סרט על אהבה משפחתית, על חיים ומוות, על ויכוחים ועל סליחות, ועל העשן שאופף את כל הסיפור הזה. לטוב ולרע.

saving uncle jacobבפרויקט הזה פגשתי לפני כמעט 3 שנים, כשעדיין היה בצילומים, עת הוצג בפני פורום הקו-פרודוקציות הבינלאומי כדי לחפש מימון להפקה (כתבתי אז על האירוע כאן). כל ההבטחה שנקשרה בפרויקט הזה בפיץ' ההוא מתקיימת בסרט הגמור (טוב, כמעט הכל). יש לסיון שטיבי נוכחות מחשמלת. כריזמה מידבקת. הומור משגע, ולב רחב. ודמותו, הגיבורה הראשית בסרט הזה, מצליחה להדביק אותי, בקהל, בהתלהבות שלו, ברגעי השפל וברגעי השמחה.

יש לו גם משפחה אוהבת, והדרך שבה הוא קולט את ההוויה של המשפחה הזו, ההומור שלה (שבהרבה מקרים נובע מכאב לב שכמעט מוסתר, אבל בגירוד קל גם הוא יוצא החוצה, לצלילי צחוק רועם, ולפעמים בנהי דק) – הכל מתוזמר נהדר לחגיגה של צבעים ורגשות מקסימה.

ויש לסרט הזה גם משהו קטן שמעלה אותו מדרגה אחת מעל הסרט הרגיל. הרי היה אפשר בקלות לגייס את האגודה למלחמה בסרטן כדי להפוך את הסרט הזה לסרט הסברה כנגד עישון, ובעד גמילה. אבל, כמו שהסרט נראה בסופו של דבר, אני לא בטוח שהם היו חותמים על זה. כי, עם כל הצער והבעיות שהסיגריות גורמות, בסופו של דבר, סיון שטיבי מגיע למסקנה שצריך לתת לאדם להיות אדם. טבעי, כמו שהוא, כמו שהסיגריה הפכה עם השנים להיות סוג של הארכה טבעית של כף היד, סוג של חלק מהגוף, צריך ללמוד לקבל את זה. עם הטוב והרע שבזה (ומסתבר שיש בזה גם טוב. אמר האדם שמעולם לא עישן אפילו שאכטה…)

אז אני סולח לסיון שטיבי על לופ או לופ וחצי קצת מיותרים בתסריט (יש אולי פעם אחת יותר מדי שהם מפסיקים לעשן ומתחילים מחדש), ואני סולח לסיון שטיבי על השימוש הקצת מוגזם במוסיקה (לרגעים בסרט הרגשתי שלמרות שהסרט נמנע מדידקטיות ביחס לסיגריה, משהו בשימוש המוסיקלי של הסרט מנסה לפעמים לכוון את הרגש שלי בצורה קצת אגרסיבית מדי), כי הטעם המוסיקלי של הבמאי משובח לטעמי.

כי בסופו של דבר זה בונבוניירה של סרט. משהו שאולי היה יכול להיות קצת יותר טוב (סצינת החלום המתחילה את הסרט יפה, אבל קצת לא שייכת לטעמי), אבל כמו שהוא, זה כיף של סרט, שיש בו גם רגש, הרבה אהבה שעוברת לגמרי את המסך, וגם מוסר השכל קטן.

הקרנה נוספת של "להציל את דוד יעקב":

מחר, שבת, 16/05.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “דוקאביב 2015: להציל את דוד יעקב

  1. יפה כתבת. סרט מצחיק ונוגע ועצוב. וכמו סיגריות, ממכר..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s