מבוך השקרים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Im Labyrinth des Schweigens)

"…הגרמנים לא רוצים לדעת את האמת. הם רוצים מציאות מצופת סוכר…"

הבעיה היא שגם הסרט הזה מצופה סוכר בעצמו…

כשיצאתי מהאולם ההקרנה, מישהי שאלה אותי: "נו, אז איך היה הסרט?", "לא אהבתי", עניתי. "למה, הסרט קשה מדי?" היא שאלה. "לא, זאת בדיוק הבעיה. הסרט הזה הוא על נושא קשה, אבל הוא קל. קל מדי"

עד לפני כחודש לא שמעתי בכלל על הסרט הזה. צץ משום מקום. הבמאי לא מוכר. השחקן הראשי לא מוכר. גם שמעם של שאר השחקנים לא הגיע אל אוזני. אבל אז התחלתי לשמוע תגובות נפעמות לסרט מאנשים שצפו בו בהקרנות מוקדמות. ובהתחלת החודש, גם האקדמיה הגרמנית גילתה התעניינות בסרט, והעניקה לו 4 מועמדויות לפרס ה"לולה", האוסקר שלהם. התחלתי לחשוב: אולי בכל זאת יש כאן משהו. ואז ראיתי את הסרט…

Im Labyrinthזה כמעט מרגיז לומר את זה, אבל "מבוך השקרים", שהוא סרט שמנסה לחקור את זכר השואה, את האשמה הגרמנית, הסרט הזה הוא בעצם סרט פופ. הקצב מהיר, קליפי כזה. השחקנים יפים, ובמיוחד השחקן הראשי, שמאוד לא התרשמתי ממנו. הוא נראה לי יותר כמו דוגמן של פרסומת לבושם, ופחות כשחקן שמפעיל את הגוף שלו כדי שיגיב למה שהתסריט דורש מהדמות שלו. התאורה בסרט הזה צהובה וחמה, מזמינה ומלטפת. הסצינות קצרות, ולא מצליחות לבנות את האפקט הדרמטי הדרוש. וכך, בלא מעט סצינות, במקום להתרגש ולעבור עם הדמויות מסע, התגובה שלי היתה יותר גיחוך פטתי. וכדי להשלים את האפקט הפופי, וכדי לא להרתיע יותר מדי את הקהל המיינסטרימי, הסרט נמנע ממראות קשים. למשל: ניצול שואה עם רטייה מגיע כדי לתת עדות. שואלים אותו שאלות, הוא עונה תשובות. בין היתר, הוא מספר שהעין שלו ניזוקה מידי צורר נאצי. והוא מוריד את הרטייה…והסרט חותך לסצינה הבאה. לא מראה מה באמת יש שם. הסרט הזה לא באמת רוצה להלום בנו את הזוועות הנאציות. לא באמת רוצה לעמת אותנו עם האכזריות. לא באמת רוצה לספר לנו על התודעה הגרמנית המתעוררת. זה סרט שמרחם על הצופים שלו. הרבה יותר מדי מרחם.

הרי הסרט הזה, כמו רוב מוצרי הפופ, שואף לגדולות. לא סתם הוא קופץ ישר לגדול, לאכזרי, ולמפורסם מכולם – לאושוויץ. ולא סתם הוא הולך לפסיכופטי מכולם – יוזף מנגלה. זה מוצר פופ. הוא רוצה להלום בנו עם הכי גדול, הכי חזק. אבל הוא מסרב באמת לגעת ברוע. הוא רק מלטף מבחוץ את הנושא. לא באמת נותן לי להרגיש את גודל הרוע, וכך הוא בעצם נכשל בסיפור שהוא עצמו מספר – לנסות להבין למה הגרמנים כל כך נרתעים מהעבר הזה שלהם.

אז מאוד התאכזבתי מהסרט הזה. התסריט שלו דווקא ראוי. הוא נוגע בבושה הגרמנית, הבושה שמנעה מהם להסתכל על עצמם בראי, מנעה מהם לעשות חשבון נפש אמיתי. אבל ל"מבוך השקרים" אין במאי ושחקנים שמסוגלים להוציא מן הכח אל הפועל את העומק הנדרש, את המסע הרגשי בעקבות הזוועות, המסע שאמור להסביר את המשמעות העמוקה של המילה הטעונה הזו, "שואה", כדי שהגרמנים יוכלו להתחיל לנסות להתחשבן עם העבר על מנת לדעת איך ללכת קדימה. פשוט אין. אז מה שנשאר הוא סרט מצופה סוכר על אשמת השואה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s