בחזרה למחר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Tomorrowland)

לפני בערך 30 שנה הגיע מגרמניה סרט פנסטיה דובר אנגלית שנקרא "הסיפור שאינו נגמר". הסרט המקסים ההוא ניסה לעודד אנשים, ובעיקר בני נוער, להשתמש בדמיון כדי להמשיך ולסובב את הגלגל, את כדור הארץ, את החיים. היתה בו תמימות ואהבת אדם אמיתית, גם אם ממבט אחורה יש בו פגמים לא מעטים (בעיקר באפקטים המיושנים). והנה, 30 שנה אחרי, מגיע מלב התעשיה ההוליוודית סרט המנסה לעשות דבר דומה: לעודד אנשים להשתמש בדמיון, אבל הסרט הזה הוא אכן תעשייתי, והעובדה הזאת תוקעת מקלות בגלגלים שלו. וגם אם האפקטים שלו הרבה יותר משוכללים, לא בטוח שהם יותר אפקטיביים או אפילו אמינים יותר מאותם אפקטים גרמנים משנות ה-80.

כי ב"סיפור שאינו נגמר" מכריזים מראש שאנחנו בתוך סיפור אגדה. יצורים מקסימים כמו איש סלעים, או חילזון מירוץ, או כלב מעופף ממלאים את סרט הפנטסיה המקסים ההוא. כאן, בסרט האמריקאי החדש, אין יצורים כאלו. ולמעשה, בניית העולם הדמיוני הזה נדמית לי לוקה בחסר. כן, הוא מרשים והוא כמו ממתקים לעין, אבל שילוב גיבורי הסיפור בתוך העולם הזה לא עבד עלי. זה ניכר כבר בסצינת הילד הנופל בהתחלת הסרט. ברור לעין שהילד צולם באולפן, וכל מה שמסביב נוסף אח"כ במחשב. כך שאני לא באמת חרד לגורלו, כי אני לא מאמין לאילוזיה שהוליווד מנסה למכור לי. אני יותר מאמין לחילזון מירוץ גרמני מאשר לעולם המחר האמריקאי. וזאת רק דוגמא.

tomorrowlandבראד בירד הבמאי משקיע המון אנרגיה בעיצוב מרשים של עולם המחר, הוא רק שכח לערב את הדמויות בתוך העולם הזה. וכשזה קורה, זה בד"כ מגיע בצורה מלאכותית של הכנסת סצינת אקשן קצרה. כי איך לא נרגיש מעורבים בחייה של הגיבורה אם היא לא תהיה בסכנת חיים כל עשר דקות – רבע שעה? אז כל זמן קצוב שכזה מגיעה סצינה שבה רודפים אחריה, או מרביצים, או זורקים עליה דברים, והיא, בעזרת הילדה עם המבטא הבריטי הכבד (ולמה אין כאן התייחסות לבריטים באמת? "בחזרה למחר" הוא סרט חסר הומור בצורה קיצונית), מצליחה למגר את הרעים לכמה דקות.

גם ל"סיפור שאינו נגמר" היה סיפור מסגרת וסיפור פנטסיה, ולמרות העובדה שמוסר ההשכל שלו היה מובן למדי מהתחלה, החיבור בין שני הסיפורים היה מקורי ולא מובן מאליו. ב"בחזרה למחר" החיבור בין סיפור המסגרת לסיפור העיקרי מאולץ ומגושם, והוא בעיקר מתעלם מסיפור אהבה גדול וארוך שנים שרק מוזכר בחטף, אך לא מפותח.

אין בזאת לומר שסבלתי בסרט הזה. עולם המחר המעוצב כאן מרשים בכמות הפרטים והדמיון המושקעים בו, וגם ג'ורג' קלוני (שנכנס לסיפור רק בשלב יחסית מאוחר) מצליח להוציא הופעה מכובדת מתסריט עני במיוחד, אבל היה כאן יותר פוטנציאל, ומה שמוצג על המסך כתוצאה הסופית הוא מימוש קטן מאוד של מה שהיה יכול להיות סרט מרגש וסוחף.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s