קו פרו 2015: רק הולך ומשתפר

אתמול ושלשום התקיים באולם אשכול פיס הצמוד לסינמטק תל אביב אירוע הפיצ'ינג השנתי של הקרן לשיווק סרטי תעודה. כמו כל שנה הגיעו לישראל מנהלי רכש ומפיקים מחו"ל (בעיקר מארה"ב, קנדה, גרמניה, וצרפת) כדי לשמוע מה יש ליוצרים הדוקומנטרים הישראלים להציע, וגם כדי להשקיע בסרטים שנמצאים בתהליך הפקה. בכל שנה מוצגים בפני האורחים מחו"ל כ-20 פרויקטים בשלבים שונים של הפקה, והיוצרים ניצבים מולם בפרזנטציה, מבקשים עזרה כספית שתעזור להשלים את הפרויקט.

השנה הוצגו בקו-פרו רק 16 פרויקטים, אבל איכות הפרויקטים היתה מדהימה. לפחות 3 פרויקטים נרשמו אצלי כמסקרנים במיוחד, ועוד כמה ראויים לציון כמשהו שאולי עדיין לא מבושל מספיק, אבל שווה לעקוב אחריו. ובאופן מפתיע, הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי הופך להיות קולנוע של יוצרות, נשים, מרתקות ומוכשרות. הנה סקירה של כמה מהפרויקטים המסקרנים שהוצגו בקו-פרו 2015, פרויקטים שכדאי מאוד להכניס לקופסה נסתרת במוח. בעוד שנה או שנתיים, כשהם יהיו מוכנים, תזכרו איפה קראתם עליהם לראשונה:

הפרויקט החדש של מור לושי (ודניאל סיוון)

מור לושי

מור לושי

בשבוע הבא עולה להקרנות מסחריות "שיח לוחמים", הסרט המטלטל, החשוב, והאדיר של הצמד הזה. אני אעלה עליו פוסט לקראת עלייתו למסכים, אבל בינתיים רק אומר שמור לושי מפרקת מיתוסים וחוקרת בעין ביקורתית את יסודות הקיום של מדינת ישראל, את פעולות אנשיה, אלו שנמצאים למעלה, בחלונות הגבוהים, המחליטים החלטות גורליות, ואלו שנמצאים למטה, נשלחים למות למען מטרה נעל(מ)ה. הצוות שעלה על הבמה והציג את הפרויקט החדש של לושי ביקש לא לחשוף יותר מדי את תוכנו, אז רק אומר שמדובר בסוג של המשך רעיוני ל"שיח לוחמים". גם כאן יש מעקב אחר חומר ארכיוני שנחשף לראשונה, וגם כאן העריכה של דניאל סיוון עושה פלאים ונותנת לנו להרגיש כאילו אנחנו חווים את האירוע ההסטורי בזמן אמת.

הפרויקט הזה היה זה שגרר את התגובות החזקות ביותר מחברי הפורום (וממה שראיתי, בצדק), וכבר אתמול הוא זכה בשני מענקים (אחד על סך 2500 דולר, והשני על סך 10000 יורו) שיעזרו להם להמשיך את העבודה על הפרויקט המסקרן הזה. כמו כן, לא מעט מחברי הפורום הבינלאומי שישבו והקשיבו לפרזנטציה התחייבו לתמוך ולעזור להשלים אותו. מור לושי. תזכרו את השם הזה. קולנוענית דוקומנטרית ישראלית מרתקת (וכמו שאמרתי, המשך יבוא. כבר בשבוע הבא)

חורים – שירלי ברקוביץ'

Shirly_Berkovitz

שירלי ברקוביץ'

קודם כל, מאוד יכול להיות ששם הסרט ישתנה. סרטה הקודם והיפה של ברקוביץ' היה "שקרים בארון", שעורר עניין כשהוקרן בישראל, וזכה גם להצלחה כשהוקרן בחו"ל (תחת שם שונה: "הבן הטוב"). לפני שניגשו חברי הפאנל להערות בנוגע לפרויקט הזה, הם דרשו בתוקף את שינוי השם (ויש כבר הצעה: על משקל "הבן הטוב" הם מציעים: "הבן המת").

סיפור הפרויקט הזה נוגע לאדם שנולד בסוריה, וגדל להיות מרגל עבור ישראל. לאחר שסיפור הריגול נגמר, עבר אותו אדם להתגורר בישראל, ובנה לעצמו חיים חדשים. חייו התרסקו בשנייה כשנודע לו שבנו נרצח בקטטה במועדון בירושלים. החשודים מובאים לדין, אבל משוחררים. הסצינה בה מתפרץ הכאב העצום של האב שאיבד את בנו ורואה את העצורים הולכים לחופשי הוצגה בפני המשקיעים ועוררה תגובה רגשית חזקה מאוד (ומה שהם עדיין לא יודעים הוא שרונאל פישר כנראה מעורב בסיפור. הם פשוט עדיין לא מכירים את הסיפור שהתפוצץ כאן בישראל בשבועות האחרונים).  הגיבור של הסרט נמצא עכשיו מול כוחות עצומים, אבל הוא מתחייב לנצל את הטכניקות ששימשו אותו כמרגל כדי להביא את האשמים לדין. לשירלי ברקוביץ' יש פרויקט מבטיח ומסקרן שכדאי לחפש אותו בשנים הבאות.

צללים – נעה אהרוני

נעה אהרוני
נעה אהרוני

הפרויקט שהכי הפתיע אותי בקו-פרו השנה, בעיקר בגלל שלא כל כך אהבתי את סרטה הקודם (הלא דוקומנטרי) של אהרוני, "עד סוף הקיץ". הפרויקט החדש של אהרוני, כמו שהוצג בקו-פרו 2015, הוא כבר סיפור אחר.

יש אינספור סיפורים (וסרטים) על ילדים שסבלו מהתעללויות בבית מידי הוריהם.

יש גם לא מעט סיפורים (וסרטים) על החיים של הדור השני של ניצולי השואה. על המועקה הגדולה של התבגרות בצל הורים מצולקים מטראומה כל כך גדולה.

אני לא מכיר אף סרט שמחבר את שני הסיפורים האלו – התבגרות של הדור השני לשואה תחת סבל של התעללות מידי אותם הורים שהיו ניצולי שואה. ומעבר לכאב המיידי של אנשים שפותחים את פצעי ההתעללות של ילדותם, יש כאן שאלות נוספות של אשמה ביחס לאחים ולאחיות, ותהייה על הרקע שהביא את ההורים לכדי ההתנהגות הברוטלית.

בנוסף, אהרוני מוסיפה קטעי אנימציה קצרצרים שמנחמים את גיבורי הסיפור ברגעים הקשים. אנימציה שמשולבת בתמונה המצולמת בעדינות וברגישות, לא וולט דיסני מתקתק ומצופה סוכר. גם הקטע הקצרצר הזה, שהוקרן מול פורום המשקיעים של קו-פרו, עורר תגובה רגשית חזקה, ומסתמן כאן עוד פרויקט מסקרן ומרגש נוסף.

מיש-מיש פרנקל – טל מיכאל

זו לא טל מיכאל. זה מיש-מיש. פרנקל.

זו לא טל מיכאל. זה מיש-מיש. פרנקל.

עוד פרויקט דוקומנטרי שנוגע באנימציה הוא הסרט על הוולט דיסני ממצרים, האחים פרנקל. מסתבר שבשנות ה-30 של המאה שעברה חיו האחים היהודים פרנקל במצרים, ויצרו את דמותו של מיש-מיש, המיקי מאוס של העולם הערבי. בסדרת סרטי אנימציה הם הפכו את הדמות הזו לפופולרית מאוד. אבל הזמנים העכירו את האוירה, וכשהוקמה מדינת ישראל (או כפי שהערבים רואים את זה, כשהתרחשה הנאקבה), האחים פרנקל נאלצו לעזוב את מצרים. הם היגרו לצרפת, אבל לא הצליחו להחיות את הדמות המצליחה. במצרים הם היו יהודים מדי, ובצרפת הם היו ערבים מדי. הדמות של מיש-מיש, שהיתה כל כך פופולרית, נשכחה ונקברה במרתפי בית המשפחה בצרפת. אחרי הרבה שנים, צאצאי הפרנקלים מורידים את האבק מגלגלי הפילם הישנים, ומספרים את הסיפור המרגש של מיש מיש אפנדי, ושל התרבות האבודה הזו. לפי הפיץ' שראיתי בקו-פרו השבוע, מדובר בפרויקט שיהיה בו גם מימד חינוכי, כלומר, מימד של הכרת נושא שלא ידענו עליו קודם, וגם מימד אישי-רגשי, של משפחה שמתמודדת עם הצלחה שאבדה, עם הכרה וזהות שבורים תחת כורח נסיבות המציאות הפוליטית המשתנה.

אחיות – דנאי אילון

דנאי אילון

דנאי אילון

עוד יוצרת דוקומנטרית מסקרנת היא דנאי אילון. סרט אחר שלה יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל דרום, בעוד שבוע. צוות האורחים גם הזכיר פרויקט נוסף שלה שהוצג בקו פרו לפני שנתיים ועדיין נמצא בתהליך הפקה (כתבתי עליו בסקירת קו-פרו 2013). "אחיות" הוא פרויקט משיק לפרויקט ההוא, אבל הוא יוצא מאותו נושא ומספר סיפור מלא רגש וחוסר אונים. שתי אחיות: אחת חיה בישראל, השניה הצטרפה למנזר ביוון. ההורים היגרו מישראל גם הם. האחות שחיה בישראל מבקשת לשמור על קשר עם אחותה הנזירה, אבל הנזירה לא רוצה, או לא יכולה, להיות בקשר. אולי זהו הכומר הכריזמטי שמונע את הקשר. אולי זו שטיפת מוח של חברה דמוית כת. כך או כך, הקשר בין האחיות כמעט ולא קיים, ועכשיו, כשהאשה שגרה בחיפה הופכת אמא בעצמה, המשפחה חסרה לה יותר מתמיד. סיפור על אינדיבידואל נשי שנאבק להשיג את המובן מאליו כנגד כוחות אדירים שמונעים ממנה את הגישה לדבר שהוא לכאורה כל כך טבעי. לפי הפיץ' שראיתי השבוע, מדובר בפרויקט עצום רגשות ומסקרן.

———————————————-

אלו היו הפרויקטים הבולטים בקו-פרו 2015 לטעמי. וכדאי להזכיר גם, בקצרה, את "הגרמני" שהוא פרויקט בוטה במתכוון, שבו הבמאית, נגה נצר, משתמשת בעצמה כסוג של שפן נסיונות במעבדה. היא נכנסת ביודעין למערכת יחסים עם בחור גרמני למרות האיסור החמור של משפחתה ניצולת השואה. כצפוי, הפרויקט הקיצוני גרר תגובות קיצוניות (ניק פרייזר הבריטי אמר: זה נראה כמו שילוב של לארס פון טרייר ושל תכנית ריאליטי), אבל חלק מהתגובות היו גם מסוקרנות, ואפילו לטובה. ויש גם פרויקט פורטרט של גדעון לוי של יהלי ברגמן (יולי כהן גרשטל מפיקה), שהוא איש מעצבן, אבל מסור לאמונתו בצורה שאי אפשר שלא להעריך, וגם פרויקטים חדשים של יואב שמיר (שנראה לי חביב, אך עדיין מבולבל ולא מגובש. הפרויקט. לא האיש) ושל רענן אלכסנדרוביץ' (שבשלב זה אני פשוט לא הבנתי. את הפרויקט. לא את האיש).

זה היה קו-פרו 2015. אירוע מרתק שמציג סרטים דוקומנטרים ישראלים חדשים בתהליך עבודה. עוד שנה-שנתיים הם יהיו מוכנים. לפי מה שראיתי השבוע, העתיד של הקולנוע הדוקומנטרי בישראל נראה מבטיח, ורק הולך ומשתפר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s