ארכיון חודשי: יוני 2015
חרדת הבמאי: הביקורת
אני מאוד מסמפט את דן וולמן. איש צנוע, ותיק, אהוב, מסור לקולנוע בכל מאודו. סרטיו גם הם כאלו: צנועים (מדי אפילו), שקטים, ועם זאת, לא חסרים רגעים מרגשים וחודרים.
אבל סרטו האחרון הוא יצירה מבולבלת ותמהונית. לא ברור מי ומה.
בהתחלה עוד חשבתי: נו, זה סרט לסינפילים בלבד, אבל לפחות אלו יהנו. אין סינפיל אחד בארץ שלא מזהה את הגשר הזה עליו צועד גיבור הסרט בהתחלה. זהו הגשר המוביל לסינמטק ירושלים. ואח"כ המדרגות. ואח"כ מסדרונות הסינמטק. כל סינפיל ישראלי אמיתי המבקר בפסטיבל ירושלים פעם בשנה מכיר את המקומות האלו. אז בפתיחת הסרט, כשכל המקומות הכ"כ מוכרים האלו מוצגים דרך עיניו של הבמאי המציג את הצגת הבכורה של סרטו בסינמטק, חשבתי: טוב, אולי הסרט הזה לא ידבר לכל אחד, אבל מי שאוהב קולנוע יוכל להתחבר לזה.
אבל אז מתחיל הסרט הזה להתחרבש. בעיקרון, מדובר בשני סרטים: הסרט על הבמאי הדואג להצגת הבכורה של סרטו. ואז, הסרט עצמו. החלק של הבמאי היה יכול להצטמצם למערכון קצר (ולא ממש מצחיק, אגב) ב"קצרים", נגיד. משהו על במאי שכ"כ דואג לתגובות הקהל מהצגת הבכורה של סרטו שהוא חייב לנטר את כל הפידבקים. וכך, כל הבדיחות הצפויות כאן: האיש עם הפלאפון באולם, הנרדמים, האיש עם עטיפת הסוכריה המרשרשת, האנשים שיוצאים מהאולם (לשירותים. רק לשירותים), ועוד כהנה וכהנה. הקהל לא שקט, לא נטמע לתוך הסרט. והבמאי דואג. הו. מצחיק. (לא ממש, אבל בכל זאת). אבל זה נמשך הרבה מעבר ליכולת הספיגה שלי. כמות הפעמים שהבמאי נכנס ויוצא בדלת האולם בלתי הגיונית. וזה חוזר על עצמו יותר מדי.
רק הקופאית, בגילומה החינני של תמר אלקן, מוסיפה כמה רגעי ש להמשיך לקרוא
פרסי אופיר 2015: האיש שבקיר
תחרות פרסי האופיר דהשתא מתנהלת בינתיים בעצלתיים. מעט מאוד סרטים נחשפו לקהל במסגרות רשמיות, וכך יש לי מעט מאוד על מה לכתוב. וגם מאלו שכבר ראיתי, למרות שיש בהם כמה נחמדים, אין בהם ולו אחד שמתקרב אפילו לרמה של "המילים הטובות". אבל הדרך עוד ארוכה. בינתיים ראיתי רק 9 מתוך 29 הסרטים שבתחרות (כן. 29. ההודעה הרשמית שיצאה בתחילת החודש שעבר הכריזה על 31 סרטים שיצאו לדרך. 2 כבר פרשו: "אווה" של חיים טבקמן, ו"איביזה" של שי כנות. ואנחנו עוד לא בשליש המירוץ).
אז בינתיים בואו נדבר על אחד הסרטים שכבר כן התחיל את דרכו הפומבית והבינלאומית. "האיש שבקיר" של יבגני רומן. לפני כמה שנים פגשנו אותו עם "איגור ומסע העגורים", סרט סימפטי. הסרט החדש שלו הוא סיפור לגמרי אחר. והוא מרשים מאוד, אם כי לא אחיד ברמתו.
"האיש שבקיר" הוא סרט קונספט. יש בו 12 סצינות. כל סצינה היא שוט אחד מתמשך. וכל הסרט, מהשניה הראשונה ועד האחרונה שבו, כל הסרט כולו לא יוצא ולו לרגע מהדירה שבה הוא מתרחש. יש בסרט סיטואציה נתונה: הבעל יצא עם הכלב. הכלב חזר. הבעל לא. והאשה דואגת. ומכאן – ישחקו הנערים לפנינו. הסרט מתרחש, פחות או יותר, על פני 12 שעות. לילה שלם. כל סצינה מתרחשת בזמן אמת (מלבד סצינת הזיה אחת, שהיא גם הכי חלשה בסרט), ובין סצינה לסצינה יש קפיצת זמן של שעה-שעתיים (ההפרדה בין הסצינות מראה את השעון).
או קיי. אז יש קונספט. מסקרן. עכשיו איך עובדים בתוך הקונספט הזה? איך מגשימים את הציפיה שהקונספט הזה מייצר?
שני אלמנטים עיקריים: צילום עצבני, מוחזק ביד לכל אורכו (זיו ברקוביץ' בעבודה מצוינת לטעמי). לכאורה, צילום מעצבן, תזזיתי מדי, מטריד. למעשה, לא לקח לי יותר מ-3 דקות להיכנס למצב חרדה. הסרט הזה הוא סוג של התקף פסיכוזה. חוסר ידיעה וטירוף שמשתלט די מהר על החושים. והצילום בתוך דירה שמהר מאוד אנחנו לומדים להכיר רק מגביר את התחושה הלא נוחה. "האיש שבקיר" הוא סרט שמוציא אותי די מהר מאיזור נוחות. הוא גורם לנשימות לא סדורות, לתחושות לא קונבנציונליות כלפי סרט קולנוע. וכל במאי שמצליח לעשות את זה, כנראה עושה משהו נכון.
הערך השני העיקרי של הסרט הזה הוא השחקנית הראשית. תמר אלקן, בתפקיד האשה החרדה, מצליחה (ברוב הזמן) לערב אותי בחייה בצורה ישירה וחודרת קרביים. כבר בסצינה הראשונה אני הייתי לגמרי איתה, חי את בלבול החושים והתעלומה המפחידה הזו. ולאורך רוב הסרט אלקן לוקחת אותי למסע של טירוף וייאוש. והיא אמינה לאורך (כמעט) כל הדרך.
ומצד שני, אמרתי ש להמשיך לקרוא
דייט בהפתעה: הביקורת
(שם הסרט במקור: Man Up)
מתי בפעם האחרונה ראיתם קומדיה רומנטית ראויה? אחת שכתובה באמת מצחיק, מבוצעת בתזמון קומי מדויק, וגם סוחפת רגשית? תחשבו רגע, מתי זה היה?
כי אם תשאלו אותי, יש לא מעט כאלו שנעשו בשנים האחרונות, אבל מעט מאוד ראו אותן, כי הן באו מהשוליים, מהקולנוע העצמאי. אם אני מנסה לחשוב על קומדיה רומנטית באמת טובה שהגיעה מתוך מרכז התעשיה, אחת כזו שמעבר לכתיבה המדויקת ולביצוע שמתפוצץ מכשרון יש בה גם אמת אנושית שהגיעה אל המוני אנשים בעולם, אז אני צריך לחזור כמעט 20 שנים אחורה, עד "נוטינג היל" (עם ג'וליה רוברטס ויו גרנט). ולא, תירגעו, "דייט בהפתעה" ממש רחוק מאיזשהו שיא קלאסי (הי, אפילו השם שהמתרגמים מצאו לו בעברית הוא שם גנרי. עוד כמה שבועות אף אחד לא יוכל להבדיל את השם הזה מעשרות סרטים אחרים בעלי שמות דומים עד כמעט זהים). אבל משהו שם בכל זאת עובד. איכשהו, למרות תצוגת בימוי לא טובה, ותחושה שהוא מנסה לחקות קומדיות רומנטיות אחרות, משהו בכל זאת מתיישב בסרט הזה על הלב שלי. איכשהו. בקושי, אבל יש בסרט הזה ניצוץ קטן של משהו חיובי.
זה מתחיל מאוד צולע ומלאכותי. יש לבמאי של הסרט הזה, אחד בן פאלמר, שיטת עבודה מאוד מעצבנת עם מוסיקה. החלק הראשון של הסרט מאוד מקרטע, כמו הדייט הזה שמגיע בהפתעה, והכימיה בין השניים האלו לא ממש מייצרת את הניצוצות שאתה מחפש מסיפור אהבה שכזה. וכשבן פאלמר יושב בחדר העריכה ומרגיש את חוסר הקצב בסרט הוא פשוט מציף את הסרט הזה במוסיקה, בשירי רוק קצביים, שכאילו אמורים לדחוף בכוח את הרגש כלפי מעלה. אבל זה לא עובד בכוח. זה אף פעם לא עובד בכוח. כי אם זה לא נמצא בסרט, בחומר שצולם, אז שום מוסיקה לא תציל את זה. גם כשכבר הזוג הזה מתחיל לתקשר בצורה שמזכירה משהו כמו סיפור אהבה (בבאולינג), גם אז הוא פשוט משקיט את פס-קול הדיאלוג, ומעלה את הווליום של המוסיקה כדי לדחוף אותי להתלהבות של התאהבות בכוח. במקום לשתף אותי במשחק, הוא עושה פאסט-פורוורד של הסצינה ושם מוסיקה. עלי זה לא עובד.
ואז מגיעה סצינת ה'ריפלקס'.
הריפלקס. מתוך "דייט בהפתעה"
איתן 