פרסי אופיר 2015: כביש 40 דרום

הסרט הזה כבר עשה את הסיבוב המסחרי שלו, ואני, בכשרון נדיר, הצלחתי לפספס את כל ההקרנות שכבר היו לו. אבל את הקרנת האקדמיה שלו לא פספסתי. וזה סרט בעייתי בעיניי.

זה לא הוגן לכסח את הסרט הזה. יש בו הרבה כוונות טובות, ואפילו יש רגעים יפים בסרט הזה, אבל הם מעטים מדי, ודי נעלמים בתוך סרט מבולבל שערוך מאוד לא טוב. נתחיל מזה שהכוונה המוצהרת של הסרט היא לספר על חייהם של אזרחים קטנים בצל מלחמות גדולות. אבל המלחמה לא קיימת כמעט בסרט. למעשה, רק סיפור אחד מתוך הכמה וכמה סיפורים שיש כאן מושפע ישירות מהמלחמה (בעצם שניים, אבל סיפור האמא הקצת סנילית והבן שלה במטבח הוא בעצם סצינה אחת, ולכן הסיפור הזה זניח וכמעט לא קיים). זהו גם הסיפור הכי יפה בסרט: סיפורו של זוג דתי שלא יכול להביא ילדים לעולם. אזעקת צבע אדום גורמת לייחוד לא מתוכנן של האשה עם גבר זר, והתוצאות של אותו ייחוד מטרידות. סיפור יפה שגם עונה לכוונות היוצרים.

route 40 southהבעיה היא ש להמשיך לקרוא

חרדת הבמאי: הביקורת

אני מאוד מסמפט את דן וולמן. איש צנוע, ותיק, אהוב, מסור לקולנוע בכל מאודו. סרטיו גם הם כאלו: צנועים (מדי אפילו), שקטים, ועם זאת, לא חסרים רגעים מרגשים וחודרים.

אבל סרטו האחרון הוא יצירה מבולבלת ותמהונית. לא ברור מי ומה.

בהתחלה עוד חשבתי: נו, זה סרט לסינפילים בלבד, אבל לפחות אלו יהנו. אין סינפיל אחד בארץ שלא מזהה את הגשר הזה עליו צועד גיבור הסרט בהתחלה. זהו הגשר המוביל לסינמטק ירושלים. ואח"כ המדרגות. ואח"כ מסדרונות הסינמטק. כל סינפיל ישראלי אמיתי המבקר בפסטיבל ירושלים פעם בשנה מכיר את המקומות האלו. אז בפתיחת הסרט, כשכל המקומות הכ"כ מוכרים האלו מוצגים דרך עיניו של הבמאי המציג את הצגת הבכורה של סרטו בסינמטק, חשבתי: טוב, אולי הסרט הזה לא ידבר לכל אחד, אבל מי שאוהב קולנוע יוכל להתחבר לזה.

אבל אז מתחיל הסרט הזה להתחרבש. בעיקרון, מדובר בשני סרטים: הסרט על הבמאי הדואג להצגת הבכורה של סרטו. ואז, הסרט עצמו. החלק של הבמאי היה יכול להצטמצם למערכון קצר (ולא ממש מצחיק, אגב) ב"קצרים", נגיד. משהו על במאי שכ"כ דואג לתגובות הקהל מהצגת הבכורה של סרטו שהוא חייב לנטר את כל הפידבקים. וכך, כל הבדיחות הצפויות כאן: האיש עם הפלאפון באולם, הנרדמים, האיש עם עטיפת הסוכריה המרשרשת, האנשים שיוצאים מהאולם (לשירותים. רק לשירותים), ועוד כהנה וכהנה. הקהל לא שקט, לא נטמע לתוך הסרט. והבמאי דואג. הו. מצחיק. (לא ממש, אבל בכל זאת). אבל זה נמשך הרבה מעבר ליכולת הספיגה שלי. כמות הפעמים שהבמאי נכנס ויוצא בדלת האולם בלתי הגיונית. וזה חוזר על עצמו יותר מדי.

רק הקופאית, בגילומה החינני של תמר אלקן, מוסיפה כמה רגעי ש להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2015: האיש שבקיר

תחרות פרסי האופיר דהשתא מתנהלת בינתיים בעצלתיים. מעט מאוד סרטים נחשפו לקהל במסגרות רשמיות, וכך יש לי מעט מאוד על מה לכתוב. וגם מאלו שכבר ראיתי, למרות שיש בהם כמה נחמדים, אין בהם ולו אחד שמתקרב אפילו לרמה של "המילים הטובות". אבל הדרך עוד ארוכה. בינתיים ראיתי רק 9 מתוך 29 הסרטים שבתחרות (כן. 29. ההודעה הרשמית שיצאה בתחילת החודש שעבר הכריזה על 31 סרטים שיצאו לדרך. 2 כבר פרשו: "אווה" של חיים טבקמן, ו"איביזה" של שי כנות. ואנחנו עוד לא בשליש המירוץ).

אז בינתיים בואו נדבר על אחד הסרטים שכבר כן התחיל את דרכו הפומבית והבינלאומית. "האיש שבקיר" של יבגני רומן. לפני כמה שנים פגשנו אותו עם "איגור ומסע העגורים", סרט סימפטי. הסרט החדש שלו הוא סיפור לגמרי אחר. והוא מרשים מאוד, אם כי לא אחיד ברמתו.

"האיש שבקיר" הוא סרט קונספט. יש בו 12 סצינות. כל סצינה היא שוט אחד מתמשך. וכל הסרט, מהשניה הראשונה ועד האחרונה שבו, כל הסרט כולו לא יוצא ולו לרגע מהדירה שבה הוא מתרחש. יש בסרט סיטואציה נתונה: הבעל יצא עם הכלב. הכלב חזר. הבעל לא. והאשה דואגת. ומכאן – ישחקו הנערים לפנינו. הסרט מתרחש, פחות או יותר, על פני 12 שעות. לילה שלם. כל סצינה מתרחשת בזמן אמת (מלבד סצינת הזיה אחת, שהיא גם הכי חלשה בסרט), ובין סצינה לסצינה יש קפיצת זמן של שעה-שעתיים (ההפרדה בין הסצינות מראה את השעון).

או קיי. אז יש קונספט. מסקרן. עכשיו איך עובדים בתוך הקונספט הזה? איך מגשימים את הציפיה שהקונספט הזה מייצר?

שני אלמנטים עיקריים: צילום עצבני, מוחזק ביד לכל אורכו (זיו ברקוביץ' בעבודה מצוינת לטעמי). לכאורה, צילום מעצבן, תזזיתי מדי, מטריד. למעשה, לא לקח לי יותר מ-3 דקות להיכנס למצב חרדה. הסרט הזה הוא סוג של התקף פסיכוזה. חוסר ידיעה וטירוף שמשתלט די מהר על החושים. והצילום בתוך דירה שמהר מאוד אנחנו לומדים להכיר רק מגביר את התחושה הלא נוחה. "האיש שבקיר" הוא סרט שמוציא אותי די מהר מאיזור נוחות. הוא גורם לנשימות לא סדורות, לתחושות לא קונבנציונליות כלפי סרט קולנוע. וכל במאי שמצליח לעשות את זה, כנראה עושה משהו נכון.

הערך השני העיקרי של הסרט הזה הוא השחקנית הראשית. תמר אלקן, בתפקיד האשה החרדה, מצליחה (ברוב הזמן) לערב אותי בחייה בצורה ישירה וחודרת קרביים. כבר בסצינה הראשונה אני הייתי לגמרי איתה, חי את בלבול החושים והתעלומה המפחידה הזו. ולאורך רוב הסרט אלקן לוקחת אותי למסע של טירוף וייאוש. והיא אמינה לאורך (כמעט) כל הדרך.

man in the wallומצד שני, אמרתי ש להמשיך לקרוא

דייט בהפתעה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Man Up)

מתי בפעם האחרונה ראיתם קומדיה רומנטית ראויה? אחת שכתובה באמת מצחיק, מבוצעת בתזמון קומי מדויק, וגם סוחפת רגשית? תחשבו רגע, מתי זה היה?

כי אם תשאלו אותי, יש לא מעט כאלו שנעשו בשנים האחרונות, אבל מעט מאוד ראו אותן, כי הן באו מהשוליים, מהקולנוע העצמאי. אם אני מנסה לחשוב על קומדיה רומנטית באמת טובה שהגיעה מתוך מרכז התעשיה,  אחת כזו שמעבר לכתיבה המדויקת ולביצוע שמתפוצץ מכשרון יש בה גם אמת אנושית שהגיעה אל המוני אנשים בעולם, אז אני צריך לחזור כמעט 20 שנים אחורה, עד "נוטינג היל" (עם ג'וליה רוברטס ויו גרנט). ולא, תירגעו, "דייט בהפתעה" ממש רחוק מאיזשהו שיא קלאסי (הי, אפילו השם שהמתרגמים מצאו לו בעברית הוא שם גנרי. עוד כמה שבועות אף אחד לא יוכל להבדיל את השם הזה מעשרות סרטים אחרים בעלי שמות דומים עד כמעט זהים). אבל משהו שם בכל זאת עובד. איכשהו, למרות תצוגת בימוי לא טובה, ותחושה שהוא מנסה לחקות קומדיות רומנטיות אחרות, משהו בכל זאת מתיישב בסרט הזה על הלב שלי. איכשהו. בקושי, אבל יש בסרט הזה ניצוץ קטן של משהו חיובי.

זה מתחיל מאוד צולע ומלאכותי. יש לבמאי של הסרט הזה, אחד בן פאלמר, שיטת עבודה מאוד מעצבנת עם מוסיקה. החלק הראשון של הסרט מאוד מקרטע, כמו הדייט הזה שמגיע בהפתעה, והכימיה בין השניים האלו לא ממש מייצרת את הניצוצות שאתה מחפש מסיפור אהבה שכזה. וכשבן פאלמר יושב בחדר העריכה ומרגיש את חוסר הקצב בסרט הוא פשוט מציף את הסרט הזה במוסיקה, בשירי רוק קצביים, שכאילו אמורים לדחוף בכוח את הרגש כלפי מעלה. אבל זה לא עובד בכוח. זה אף פעם לא עובד בכוח. כי אם זה לא נמצא בסרט, בחומר שצולם, אז שום מוסיקה לא תציל את זה. גם כשכבר הזוג הזה מתחיל לתקשר בצורה שמזכירה משהו כמו סיפור אהבה (בבאולינג), גם אז הוא פשוט משקיט את פס-קול הדיאלוג, ומעלה את הווליום של המוסיקה כדי לדחוף אותי להתלהבות של התאהבות בכוח. במקום לשתף אותי במשחק, הוא עושה פאסט-פורוורד של הסצינה ושם מוסיקה. עלי זה לא עובד.

ואז מגיעה סצינת ה'ריפלקס'.

הריפלקס. מתוך "דייט בהפתעה"

הריפלקס. מתוך "דייט בהפתעה"

הסצינה היחידה בסרט שיש בה איזושהי השראה קולנועית. הסצינה היחידה בסרט שבה הבמאי החליט ל להמשיך לקרוא

הקול בראש: הביקורת

(שם הסרט במקור: Inside Out)

והנה מגיע "הקול בראש". הסרט החדש מבית ההפקה של פיקסאר. ואחרי שבשנים האחרונות זוהרו של האולפן המיוחד הזה הועם בסדרה של כמה סרטים לא הכי מעניינים, נדמה שההתרגשות הפעם גדולה. הסרט הוקרן בפסטיבל קאן, ובכל רחבי העולם מכתירים את הסרט הזה כיצירת מופת. חוגגים את חזרתו לגדולה של האולפן הזה.

אז אחרי שראיתי את הסרט אני רוצה לתרום את שני הסנט שלי: אני מסכים שמדובר בחזרה לגדולה. אבל עם הסתייגות. כי אין לי בכלל ספק שמדובר בסרט הטוב ביותר של פיקסאר מאז "צעצוע של סיפור 3". ובכלל, הסרט הזה די מתקרב ליצירות הגדולות באמת של "פיקסאר", שהן לטעמי "וול-אי" ו"רטטוי". ובטח שהסרט הרבה יותר טוב מ"למעלה", סרטו הקודם של פיט דוקטר, הבמאי של "הקול בראש" (על "למעלה" אני נוהג לומר שזה סרט עם התחלה מצוינת ועם סוף מצוין, אבל עם אמצע ככה ככה). אבל, איכשהו, אני מרגיש ש"הקול בראש" הוא סרט שכל כך מתפוצץ מכשרון, מדמיון, מחוכמה, עד שהוא קצת שכח לערב אותי בתסריט בצורה רגשית מספיק. וכך המסע שהדמות הראשית עוברת הוא מרתק יותר בגלל הסביבה שלה, ופחות בגלל מה שעובר עליה.

inside outאבל אולי נתחיל מהסוף. הסרט הזה, להבנתי, הוא לא סרט ל להמשיך לקרוא

לולה 2015: הזוכה

סימנתי לי צפיית חובה: בפסטיבל ירושלים הקרוב, ממש עוד כמה שבועות, יוקרן הסרט "ויקטוריה". סרט גרמני על בחורה ספרדיה בברלין שנקלעת אל מערבולת של אקשן, שוד ועוד צרות שונות ומשונות. סרט אקשן גרמני שנמשך 140 דקות ומצולם כולו בשוט אחד. בתכניה של פסטיבל ירושלים גם מבטיחים שהפעם זה באמת שוט אחד, בלי טריקים, כמו "בירדמן".

ואמש "ויקטוריה" אישש את הסקרנות שלי ממנו כש להמשיך לקרוא

הקפות: הביקורת

סרט משונה, "הקפות".

encirclementsמצד אחד, יש בו סיפור נוגע ללב על ילד שלוקח ללב את המצב בבית, ואת המצב של השכנים שלו, ושל כל העולם הסובב אותו. ילד רגיש בצורה יוצאת דופן, בן למשפחה מתפרקת. מצד שני, משהו בעולם הזה שסובב את הגיבור היה לי משונה. זה עולם של מסורת יהודית, אבל האבא והאמא של הילד הם חילונים, או לפחות לא כאלו שנושאים סימני מסורתיות נראים לעין (או לאוזן. או ללב). הרגשתי חוסר התאמה בין הגיבור של הסרט לבין הסביבה שלו. מאיפה הילד מכיר משחקי תורה שכאלו?

מצד אחד, יש כאן הקפדה גדולה על משחק. אסי לוי מצוינת כתמיד. וגלריית שחקני המשנה (אורי גבריאל, יעקב כהן) עושה עבודה נהדרת. מרתק לראות את השחקן הראשי, ילד אלמוני נוגע ללב, בקרב של ממש עם אחד משחקני ישראל הכי טובים שיש: ליאור אשכנזי. בחלק השני של הסרט זה ממש קרב בין שתי הדמויות. וליאור אשכנזי, גיבור "חתונה מאוחרת" ו"ללכת על המים", מפסיד את הקרב לילד הטירון הזה. הופעה מלאת ניואנסים ואינטלגנציה רגשית יש לילד הזה.

מצד שני, נדמה ש להמשיך לקרוא