על מור לושי שמעתי לראשונה לפני כמה שנים, כשהיא היתה בתהליך עשייה של סרטה הקודם, "ישראל בעמ". שם היא חקרה את הקרביים של חברה בסגנון "תגלית", המביאה צעירים אמריקאים לישראל לכמה שבועות כדי שיחזרו לשם ויהיו סוג של שגרירי רצון טוב עבור ישראל, או לחלופין, לעודד אותם לעלות לישראל. מה שאנחנו לא יודעים, ומה שלושי הראתה בסרטה הקודם, הוא שהתוכן של אותם שבועות מלא בסוג של "ציונות" המוחדרת בצעירים האמריקאים בצורה אגרסיבית כדי להפחיד אותם מהערבים הרעים, לאמן אותם להילחם בערבים הרעים, ולהסביר להם שמדינת ישראל עושה את כל מה שהיא עושה רק כי הערבים הרעים עומדים עלינו לכלותינו כל יום כל הזמן.
ההקלטות האלו נעשו ב-1967 וקובצו לכדי ספר שנקרא "היום השביעי". הבעיה היא שכ-70% מהדברים שנאמרו שם בהקלטות צונזרו ע"י צה"ל, ע"י הממסד. ההקלטות האלו נחשפות עכשיו בפעם הראשונה, כמעט 50 שנה אחרי. וזה די מדהים לגלות את הדברים שהוחבאו. הרי נאמרים כאן גם דברים שמבינים את הצורך בלחימה. הרגשנו שהולכת להיות שואה, אומרים האנשים. הלחימה היתה מוצדקת, זו היתה מלחמת קיום. ועם זאת, יש כאן קריסה של מיתוס. כי לפי "שיח לוחמים", ברגע שהאינדיבידואל נמצא בשטח לחימה, כל האידיאולוגיה מתפוגגת. זו כבר לא מלחמה עבור ערכים, עבור אדמה. זו מלחמה להשרדות. יורים כדי לא להיהרג, או לא יורים ומחפשים מחסה עד שהכל יעבור – כדי לא להיהרג. כל המטען הנלווה לכך – מלחמה עבור ארץ הקודש, עבור הארץ המובטחת, עבור הכותל המערבי וקבר רחל – הכל נעלם ואיננו. כשאתה בשדה הקרב, מסתבר, אתה רק רוצה לחזור הביתה בשלום. ואת זה הממסד לא היה יכול לבלוע. הרי כיצד הוא ישכנע את החיילים הבאים בתור ללכת למסור את נפשם אם כל האידיאולוגיה קורסת? אם האנשים שחוזרים משדה הקרב האמיתי אומרים שכל הגביע הקדוש הזה, ירושלים המאוחדת, קבר רחל, חברון, הבטחת אלהים, הכל שטויות? ואמא אחת שאומרת שאם היו נותנים לה לבחור בין החזקה בכותל המערבי, לבין חזרתו בחיים של הבן שהיא איבדה במלחמה, היא היתה מפוצצת את הקיר הזה בעצמה – את הדבר הזה הממסד לא היה יכול לבלוע.
ואם זה לא היה מספיק, מגיע החלק האחרון של הסרט, ומנחית מכה של יאוש. כי מסתבר שהנצחון האסטרטגי הגיע מהר יותר ממה שציפו. אבל החייל היהודי הגיבור היה חייב ללכת ולהשפיל את הערבים כדי שידעו מי כאן האדון. וזה כבר הנחיל את השנאה האינסופית אצל הערבים. לדורות. לדורי דורות. ואם אחד האנשים אומר בהקלטה מ-1967 שעכשיו, אחרי שחזר ממלחמת הנצחון הגדול, עכשיו הוא יודע שאנחנו נידונו לחיות בין מלחמה למלחמה, שכל 8-10 שנים אנחנו נעבור אחת כזו, כי במו ידינו הנחלנו שנאה והשפלה שכזו אצל הערבים שהם לא יסלחו לנו לעולם, אז אני מקשיב לקול הזה שמגיע אלי במנהרת הזמן מלפני 50 שנה, ואני מחייך חיוך מריר. פעם אכן חיו במדינת ישראל כשכל 6-8 שנים היתה מלחמה. היום הפערים הצטמצמו לשנה-שנתיים. ושלום? אף אחד לא חולם אפילו על שלום. ואפילו זה שחלם על שיחות עם נאצר (שליט מצרים באותה תקופה) – גם החלום שלו נגמר לפני שהשלום הגיע. הוא התעורר.
איתן 
היי איתן. מסכים עם כל מה שכתבת. סרט מרגש, חודר קרביים ומטלטל. צפיתי בו והרגשתי כמו במנהרת זמן, מנהרה שהאור שרואים בקצה שלה הוא האור של…הרכבת שמגיעה ממול. יופי של ביקורת.