שיח לוחמים: הביקורת

איזה סרט גדול

censored voices 1על מור לושי שמעתי לראשונה לפני כמה שנים, כשהיא היתה בתהליך עשייה של סרטה הקודם, "ישראל בעמ". שם היא חקרה את הקרביים של חברה בסגנון "תגלית", המביאה צעירים אמריקאים לישראל לכמה שבועות כדי שיחזרו לשם ויהיו סוג של שגרירי רצון טוב עבור ישראל, או לחלופין, לעודד אותם לעלות לישראל. מה שאנחנו לא יודעים, ומה שלושי הראתה בסרטה הקודם, הוא שהתוכן של אותם שבועות מלא בסוג של "ציונות" המוחדרת בצעירים האמריקאים בצורה אגרסיבית כדי להפחיד אותם מהערבים הרעים, לאמן אותם להילחם בערבים הרעים, ולהסביר להם שמדינת ישראל עושה את כל מה שהיא עושה רק כי הערבים הרעים עומדים עלינו לכלותינו כל יום כל הזמן.

הסרט ההוא היה סרט פוקח עיניים ומרתק, אבל הוא לא הכין אותי ליצירה העמוקה החדשה שלה. ובכלל, מור לושי היא בחורה צעירה וחביבה, וגם אם סרטה הקודם היה סוג של אינדיקציה שיש לה איכפתיות למצב הפוליטי בישראל, עדיין לא חשבתי שעומק כזה של מחשבה נמצא בבחורה הצנומה הזו.

אחרי מלחמת 6 הימים, מלחמת "הנצחון הגדול" (לא סתם המילים האלו במרכאות), התקיימו ראיונות עם אנשים שחזרו משדה הקרב. הזכרונות טריים. החוויות עדיין ממשיות בתודעה. והם מדברים בראיונות המוקלטים על החוויות האישיות שלהם בזמן הלחימה. ועכשיו נחשפות ההקלטות האלו. ומור לושי, בשיתוף עם העורך דניאל סיוון, עשו כאן עבודת נמלים מרשימה. הם מאיירים את קולותיהם של המרואיינים בסרטים מאינספור מקורות ארכיוניים, ומתאימים את הסצינות הנראות על המסך לדברים הנשמעים בהקלטות. וגם אם האנשים הנראים על המסך אינם האנשים הנשמעים בהקלטה, עדיין יש כאן איור דרמטי אפקטיבי מאוד לסיפורי המלחמה של העדים שהיו שם.

ובכלל, סרטים רבים עסקו בטראומות שאחרי המלחמה. בחוסר היכולת של חיילים שחזרו משדה הקרב להשתלב בחיים הרגועים שבעורף. "שיח לוחמים" הוא סרט ייחודי מבחינה זו. מדובר אמנם בהקלטות שנערכו לאחר המלחמה, אבל מכיוון שלכל אורכו הוא בעצם מחייה את חוויות הלחימה עצמה בצורה ריאליסטית ומרתקת, אני חווה בעצם לא את ה PTSD, כלומר, לא את ההפרעה שאחרי הלחימה, אלא את ההפרעה תוך כדי הלחימה. הסיפורים המחרידים על מה שאנשים עשו כשהיריות שרקו מכל הכיוונים. חלק מהעדויות הן בגוף ראשון ממש (הייתי, עשיתי וכו'), וחלק הן עדות שמיעה/ ראיה (ראיתי אנשים שעשו כך וכך). ועל כל מקרה, האדם הופך חיה מעצם הסיטואציה הזו הנקראת מלחמה. ו"שיח לוחמים" ממחיש את זה.

איזה סרט חשוב

censored voices 2ההקלטות האלו נעשו ב-1967 וקובצו לכדי ספר שנקרא "היום השביעי". הבעיה היא שכ-70% מהדברים שנאמרו שם בהקלטות צונזרו ע"י צה"ל, ע"י הממסד. ההקלטות האלו נחשפות עכשיו בפעם הראשונה, כמעט 50 שנה אחרי. וזה די מדהים לגלות את הדברים שהוחבאו. הרי נאמרים כאן גם דברים שמבינים את הצורך בלחימה. הרגשנו שהולכת להיות שואה, אומרים האנשים. הלחימה היתה מוצדקת, זו היתה מלחמת קיום. ועם זאת, יש כאן קריסה של מיתוס. כי לפי "שיח לוחמים", ברגע שהאינדיבידואל נמצא בשטח לחימה, כל האידיאולוגיה מתפוגגת. זו כבר לא מלחמה עבור ערכים, עבור אדמה. זו מלחמה להשרדות. יורים כדי לא להיהרג, או לא יורים ומחפשים מחסה עד שהכל יעבור – כדי לא להיהרג. כל המטען הנלווה לכך – מלחמה עבור ארץ הקודש, עבור הארץ המובטחת, עבור הכותל המערבי וקבר רחל – הכל נעלם ואיננו. כשאתה בשדה הקרב, מסתבר, אתה רק רוצה לחזור הביתה בשלום. ואת זה הממסד לא היה יכול לבלוע. הרי כיצד הוא ישכנע את החיילים הבאים בתור ללכת למסור את נפשם אם כל האידיאולוגיה קורסת? אם האנשים שחוזרים משדה הקרב האמיתי אומרים שכל הגביע הקדוש הזה, ירושלים המאוחדת, קבר רחל, חברון, הבטחת אלהים, הכל שטויות? ואמא אחת שאומרת שאם היו נותנים לה לבחור בין החזקה בכותל המערבי, לבין חזרתו בחיים של הבן שהיא איבדה במלחמה, היא היתה מפוצצת את הקיר הזה בעצמה – את הדבר הזה הממסד לא היה יכול לבלוע.

אז כן, יש כאן גם חומר שיכול לשמש לתביעה בבית משפט בינלאומי לפשעי מלחמה. יש כאן סיפורים על ירי ללא הבחנה, גם בלא חמושים, גם באזרחים, ויש כאן התאכזרות לא הכרחית גם כאשר הדי המלחמה שוכחים, אבל המלחמה של הממסד כאן היתה על העקרון. כי אם אין את מורשת הלחימה כדי לסחוף את הדורות הבאים להגנה על הארץ הקדושה, אז מי בכלל ילך להילחם בערבים הרעים?

איזה סרט מייאש

censored voices 3ואם זה לא היה מספיק, מגיע החלק האחרון של הסרט, ומנחית מכה של יאוש. כי מסתבר שהנצחון האסטרטגי הגיע מהר יותר ממה שציפו. אבל החייל היהודי הגיבור היה חייב ללכת ולהשפיל את הערבים כדי שידעו מי כאן האדון. וזה כבר הנחיל את השנאה האינסופית אצל הערבים. לדורות. לדורי דורות. ואם אחד האנשים אומר בהקלטה מ-1967 שעכשיו, אחרי שחזר ממלחמת הנצחון הגדול, עכשיו הוא יודע שאנחנו נידונו לחיות בין מלחמה למלחמה, שכל 8-10 שנים אנחנו נעבור אחת כזו, כי במו ידינו הנחלנו שנאה והשפלה שכזו אצל הערבים שהם לא יסלחו לנו לעולם, אז אני מקשיב לקול הזה שמגיע אלי במנהרת הזמן מלפני 50 שנה, ואני מחייך חיוך מריר. פעם אכן חיו במדינת ישראל כשכל 6-8 שנים היתה מלחמה. היום הפערים הצטמצמו לשנה-שנתיים. ושלום? אף אחד לא חולם אפילו על שלום. ואפילו זה שחלם על שיחות עם נאצר (שליט מצרים באותה תקופה) – גם החלום שלו נגמר לפני שהשלום הגיע. הוא התעורר.

והיקיצה הזו מרפה את השרירים ומייאשת. "שיח לוחמים" הוא סרט שלכאורה הוא שיעור הסטוריה. למעשה הוא שיעור על התנהגות אנושית כנגד כוחות ההמון בזמן לחץ, שהרי לדינמיקה של פלוגה בזמן לחימה יש כח משלה (ו"שיח לוחמים" מדגים גם את זה בצורה חותכת קרביים), ובעת ובעונה אחת הוא מבט מפוכח על המצב הפוליטי-מדיני לא רק שם ואז, בזמנים של אבא שלי, אלא גם כאן ועכשיו, בחיים המייאשים וחסרי התוחלת. לא יהיה שלום. לא בדור שלנו לפחות.

סרט מייאש, וחשוב, ומצויין, בקולנוע עכשיו. כדאי מאוד לראות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “שיח לוחמים: הביקורת

  1. היי איתן. מסכים עם כל מה שכתבת. סרט מרגש, חודר קרביים ומטלטל. צפיתי בו והרגשתי כמו במנהרת זמן, מנהרה שהאור שרואים בקצה שלה הוא האור של…הרכבת שמגיעה ממול. יופי של ביקורת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s