פרחים של מרציפן: הביקורת

"פרחים של מרציפן" הוא בדיוק מסוג הסרטים שאני בדרך כלל סולד מהם: סרטים ששמים את האלמנט הסגנוני מעל כל אספקט אחר ביצירה. סרטים כאלו בדרך כלל מרשימים מאוד בויזואליה שלהם, אבל התסריט שלהם, והמשחק, וכל שאר האספקטים שנוגעים לתוכן שממלא את הסגנון הזה, כל אלחו נזנחים והופכים למשניים.

את "פרחים של מרציפן" ראיתי לראשונה לפני שנה. הסגנון הכל כך ייחודי שלו הלהיב אותי, ולמרות שכבר אז החסרונות שלו היו בולטים, משהו בעבודה הויזואלית הכל כך יוצאת דופן שבו הותיר בי רושם עז (וניסיתי להביע את ההתלהבות שלי בפוסט שפרסמתי כאן כבר אז). עכשיו, כמעט שנה אחרי, הסרט יוצא להקרנות מסחריות, והביקורות עליו, אפעס, פושרות למדי. אז הלכתי לראות את הסרט שוב כדי לבדוק אם ההתלהבות הראשונית תשוב לשטוף אותי.

התשובה היא לא. כי הפעם באתי מוכן. הפעם באתי עם ידע מוקדם לגבי כל מה שהולך באספקט הסגנוני, ולמרות שזה עדיין יפה, אני כבר הייתי יותר משוחרר לראות את שאר העבודה, עבודת התוכן. וכאן יש בעיות די גדולות.

marzipan flowersנתחיל בנולי עומר. אני חושב שהיא פשוט מאוד לא טובה כאן. בתוך עולם שהוא מראש עולם סגנוני של שואו, עולם מלהיב שהוא מלאכותי בכוונה, גם המשחק של עומר מלאכותי. לא האמנתי למילה שיוצאת לה מהפה. האינטונציה לא נכונה לסיטואציה, תנועות הגוף לא מגיבות נכון לטקסט. דווקא בעולם מקרטון שכזה עומר היתה צריכה לשחק משחק נטורליסטי. והניגוד הזה היה סוחב את הכל למעלה. טל קלאי, למשל, שמשחק את הטרנסג'נדרית, עושה עבודה מצוינת מהבחינה הזאת. הדמות שלו, כולה שואו אחד גדול ונוצץ, אבל המשחק שלו מצליח להיכנס מתחת לעור של השואו, לחשוף את הנפש המיוסרת מתחת לאיפור. קלאי מסונכרן לחלוטין עם אסטרטגיית הבימוי המיוחדת של אדם קלדרון, שגם היא שואו אחד גדול שמחפש משהו אמיתי מתחת לצבעים.

רק חבל שאת הסיפור מובילה עומר. אני דווקא הרגשתי כימיה טובה בינה ובין קלאי (ובינה לבין אפרת אביב, גם היא שחקנית נפלאה, שמאוד נוגעת ללב, מאוד מחוברת גם היא לאסטרטגיית הבימוי של קלדרון, כאן בתפקיד קטן מדי), אבל את רוב דקות הסרט סוחבת עומר על גבה, והיא, איך לומר, לא ממש 'סוחבת'.

מה גם שהעריכה של הסרט קצבית מדי. הכל זז מהר מדי, לא נותן מספיק זמן לדרמה להיבנות לקראת שיאים. הסרט הזה קצר מדי (פחות משעה וחצי), ואולי הוא לא מאפשר את בניית קשת הרגשות הנדרשת מדרמה שכזו. ולכן, כשמגיע רגע השיא עם הטרנסג'נדרית לקראת הסוף, יש בו מצד אחד משהו נוגע ללב (בגלל המשחק של קלאי), אבל גם משהו הסטרי, צעקני, כי הבניה הדרמטית לקראת אותו רגע שיא היתה לא מספקת, לא סבלנית. וכך הוא כל הסרט. זיקוקי דינור מרשימים של ויזואליה מהממת, אבל פחות הקפדה על האספקטים הדרמטיים.

אבל רובכם לא כמוני. רובכם לא ראיתם את הסרט פעמיים. מומלץ לטעמי לראות את הסרט הזה כדי לראות עבודת אמנות יוצאת דופן, יפהפיה לעין, מרשימה מאוד, ועם זאת להיות ערים לפגמים שבה, כי הקלדרון הזה, כפי שכבר קראתי באיזשהו מקום, כבר התחיל לעבוד על הפרויקט הבא שלו. למרות ש"פרחים של מרציפן" רחוק משלמות, אני סימנתי את קלדרון כאחד שיעניין אותי לראות מה הוא יעשה בעתיד. בינתיים, "פרחים של מרציפן" יצירה מרתקת למרות הפגמים שלה, עכשיו בבתי הקולנוע.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s