סיפור מהחיים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Les Héritiers)

בבית ספר תיכון בעיירה לא רחוקה מהעיר הגדולה פריס, צרפת, מורה מתחילה ללמד כיתה של מופרעים. בעזרת פרויקט משותף היא תחנך אותם לחיים טובים יותר. או משהו כזה.

אוף, עוד סרט "מלא השראה" על המחנך שמתגבר על כל הקשיים כנגד קבוצה רועשת של בני נוער?

(התשובה, אגב, היא לא. אבל רגע, יש עוד).

הפרויקט המשותף הוא מבט אל חייהם של בני נוער במחנות הריכוז של המשטר הנאצי בשנות ה-40.

אוף, עוד סרט שואה "חשוב" שמתעלם מהרלוונטיות של האסון ההוא לחיים שלנו בהווה, והופך לשיעור הסטוריה יבש ואפילו משעמם?

(התשובה גם כאן שלילית. אני אסביר)

heritiers"סיפור מהחיים" הוא סרט שבקלות יכול היה ליפול לנוסחת המורה-שמתקן-עולם, או למלכודת הסרט החשוב, אבל הוא מצליח להימנע מכל המלכודות (כמעט) בעזרת הצמדות לכאן ועכשיו, לאוטנתיות של החיים של בני הנוער בצרפת של היום. התחלת הסרט מביאה בסבלנות תמונה מרתקת של הגיוון האתני באירופה של היום. נוצרים ומוסלמים, שחורים ולבנים, אפריקאים ואירופים. בניהם ובנותיהם של התרבויות השונות מתקבצים אל בין קירותיה של כיתה אחת במקום אחד. המתחים הבין גזעיים הטבעיים הנובעים מהשוני הכל כך ניכר לעין, מחוסר הכבוד לאחר, מחוסר היכולת/ רצון לראות את התרבות הנגדית, ומתוך מסורת ארוכת שנים של הרגשת קיפוח ועלבון מחיים בחברה ממסדית שמנסה לכופף את התרבויות השונות לאמות מידה "מקובלות" לפי ראות עיני הממסד, מבלי להתחשב באמות המידה המקובלות בתרבויות האחרות – הכל מתנקז אל חברה אלימה, חסרת סבלנות וסובלנות, בוטה ומתריסה על בסיס יומיומי, מלבה התנגשויות מילוליות ולפעמים גם פיזיות.

ואז מגיע אותו פרויקט. בהתחלה, תמהון. עוד פעם היהודים, הקדושים המעונים של אירופה? מתי מישהו ידבר עלינו? על כמה קשה לנו, הצפון אפריקאים? אבל, וזו ההברקה הגדולה של הסרט הזה, הסרט הזה לא בא לדבר על השואה. זה לא שיעור הסטוריה. הסרט הזה בא לדבר על המשמעות של השואה. הרלוונטיות שלה לחיינו כאן ועכשיו. לא על מה היה, אלא על ההבטחה שדבר כזה לא יקרה שוב. לעולם. ועל הזרקור הענק שמאיר על אותם מתחים גזעיים, אותה שנאה חסרת הגיון לאחר רק מפני שהוא אחר.

האוטנתיות של הסרט מרתקת. מלבד כמה סצינות חסרות הקשר (כמו, למשל, אחת שבה אחת הבנות נדרשת בתקיפות ללבוש משהו צנוע יותר כי ככה אלוהים דורש. סצינה שאין לה המשך נראטיבי), בסך הכל "סיפור מהחיים" נצמד לחייהן של כמה דמויות מלאומים שונים בכיתה אחת באזור פחות עשיר של צרפת, ומראה את הדברים הטובים והפחות טובים שבתרבויות השונות. ובהדרגה, לאט לאט, בני הנוער האלו מוצאים את עצמם בסיפור השואה. בשלב מסוים הם אפילו יושבים ומקשיבים לחוויותיו של ניצול שואה (אמיתי, אגב, לא שחקן). בתשובה לשאלה: "איך שרדת במחנה הריכוז? מה היה הדבר שהחזיק אותך?" הוא עונה: "חשבתי על החברים שלי, הלא יהודים שנשארו מאחור. חשבתי איך בסוף, כשהכל ייגמר, אני אבוא אליהם ואומר: תראו אותי, ליאון זיגל הגיבור, אני שרדתי את השואה!". למשפט כזה הרבה בני נוער יכולים להתייחס. הרצון למצוא חן, להיות נערץ ע"י האחר. זהו רצון אוניברסלי שקיים גם היום בכל מיני צורות אצל בני נוער רבים בעולם. סיפורי הזוועה על הנאצים מנכרים אותנו בסופו של דבר מהמטרה. זה היה אז ושם, וזה רחוק מאיתנו, במיוחד מאלו שהוריהם לא היו באירופה ההיא. והגדולה של הסרט הזה היא היכולת שלו לגרום לנו להבין את המשמעות של סיפור השואה, לקלף אותו מהטקסיות המעושה והמלאכותית שלו, ולקרב בין בני אדם מלאומים ומתרבויות שונות על רקע אותו אסון שהיה פעם.

אריאן אסקריד נפלאה בתפקיד המורה המבינה, הבימוי סבלני אבל לא נסחב, השחקנים בסרט אמינים ומרגשים, לוקחים את סיפור השואה בהדרגה ללב, מבינים אותו, מעכלים אותו, משנים את יחסיהם לאחר בהתאמה למידת הבנתם את החומר, ועניין התחרות מוסיף פלפל דרמטי לסרט. הפתעה מרגשת וחכמה בבתי הקולנוע עכשיו, "סיפור מהחיים".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “סיפור מהחיים: הביקורת

  1. ביקורת מאד מפרגנת ומשמח לקרוא אותה לאחר כל ההתחכמויות של קליין ומבקרת בynet שמבקשים מהסרט להיות משהו אחר כי הוא לא תואם את תפיסות העולם של המבקרים. קליין מרגיש שזאת התמודדות לא בוגרת ואחראית עם זכרון השואה ולדעת הכותבת הסרט מניפולטיבי מבחינה רגשית בעלילה ובעיצוב של הסאונד. הבעיה לדעתם שהסרט אינו מאמץ שיח פוסט קולוניאלי המצריך לבור בעברה של צרפת שלגביה הסרט שותק. אמנם הנושא אינו מפותח , אך הוא עולה ומגיח ומעורר שאלות.
    במקום להביט במורכבות שבסרט יש ניסיון לההשטיח אותו ולהתעלם מסוגיית החינוך שהיא מאד מהותית. היא חושפת את הבעיות של מערכת החינוך הצרפתית שמתקשה להתמודד עם מכלול הקונפליקטים החברתיים. כאיש חינוך אני גאה במורה ש שאינה מוותרת , אינה נכנעת לתכתיבי המערכת , שרואה עתיד לנוער הזה ולא תוך פטרוניות וגם יודעת שהיא עלולה להתאכזב. הנושא אמור לייצר הזדהות של בני הנוער מתוך התבוננות בקבוצת השווים שלהם. כאשר מורה מצליחה להביא תלמידים מרובי קשיים וחוסר אמון בעצמם למחשבה עצמאית מדובר בהישג לא מבוטל כלל. לפעמים חלקים לא מאוחרים ביצירה מעידים על בעיה אך אינם בהכרח פוסלים את איכות הסרט. הנטייה לראות במורה כנציגה של ההגמוניה הצרפתית היא כה אקדמית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s