פרסי אופיר 2015: ג'רוזלם

לסרט הזה באתי עם חששות מאוד גדולים. הרי אני לא מחובבי ז'אנר הזומבים. וגם הטריילר נראה לי מאוד לא מבטיח. מצד שני, אלו הם האחים פז שעל ההגה. והם כבר אחראים על שתי יצירות שאני מחבב: "פובדיליה" שהיה סרט מרתק, ו"מתים לרגע" הטלויזיונית, שנטתה קצת יותר מדי למיין-סטרים, אבל בסך הכל היתה בידור עשוי היטב. אז בכל זאת היתה לי תקווה שלא יהיה פה סרט טראש מיותר.

בסופו של דבר, ההתרשמות שלי יותר חיובית משלילית, אבל היו לי בסרט הזה גם כמה רגעים די בלתי נסבלים. משהו לא אחיד יש בסרט הזה, אבל הוא בידור טוב, בסך הכל. קודם כל, צריך לומר: זה לא נראה בכלל סרט ישראלי. "פובדיליה" (ובמידה מסוימת גם "מתים לרגע"), ועכשיו גם "ג'רוזלם" מלמדים אותי שהאחים פז לא מתפשרים על איכות טכנית. זה נראה סרט מרשים מאוד, הפקתית. מרגע הפתיחה המרשים (אבל הקצת ארוך מדי), דרך קביעת הקונספט של סרט שלם מבעד למשקפי גוגל גלאס (או איך שלא קוראים לזה), ועד לרמת אפקטים די מניחה את הדעת, הכל מצביע על סרט שהקהל הרחב לא יוכל להבדיל בינו לבין כל סרט אמריקאי אחר (שזה טוב, וגם לא טוב, כן?!). מה גם שהסרט מדבר כמעט כולו אנגלית, אז הוא עובר כאמריקאי לגמרי. תוסיפו לזה את הבלחות ההומור הבלתי צפויות, שהאחים פז מזריקים לסרט הזה בחוכמה (באדיבות אינספור ההמצאות שהמשקפים הטכנולוגיות האלו מספקות), ותקבלו סרט שמאזן יפה בין רגעים דרמטיים לרגעי אימה (מה גם שהבמאים האלו לא התפתו לסרט בזמן אמת, וידעו לערוך את הסרט הזה בקצב טוב, שמוותר על רגעים מתים, ומצד שני יודע לתת רגעי הרפיה כשצריך).

גם לכאן נכנס הסכסוך הישראלי פלסטיני. מתוך "ג'רוזלם". סרט זומבים.

גם לכאן נכנס הסכסוך הישראלי פלסטיני. מתוך "ג'רוזלם". סרט זומבים.

אבל כאן נכנסים הדברים הפחות טובים. ה להמשיך לקרוא

איש ללא הגיון: הביקורת

(שם הסרט במקור: Irrational Man)

פנס כיס. זה כל הסרט. בחיי. פנס כיס קטן. באחת הסצינות בסרט הפרופסור, גיבור הסרט, זוכה בפרס עבור התלמידה שלו: פנס כיס. והפנס הקטן הזה, הזניח הזה, יהיה האלמנט שיכריע בסוף את הסרט. ודקה אחרי זה הסרט יגמר. פוף. סוף. סרט קטן, חביב, אבל זניח.

יש לי הרבה דברים קצת מעוצבנים לומר על הסרט הזה, אבל אני אתחיל בדברים הטובים, כי בסך הכל יצאתי מחויך מהסרט הזה. כי הכל נעים כזה. מצולם באור צהוב וחם שמעביר תחושה של קיץ קליל, ובתנועה חלקה שמרפרפת על הנשמה כמו צמר גפן (דריוס חונדג'י, שצילם ארבעה מחמשת סרטיו האחרונים של וודי אלן, עושה גם כאן עבודה יפה לעין ולנפש). ואמה סטון, בתפקיד הנשי הראשי, היא כמו כמוסת אנרגיה שחסרה קצת בתסריט ובכלל בסרט עצמו. ג'ינג'ית במלוא מובן המילה, סקסית עם עיניים ירוקות גדולות שבולעות את העולם מסביבה בצמא (לא סתם היא לוהקה לתפקיד הסטודנטית), היא מהווה את המרכז הרגשי של הסרט הזה. וגם פרקר פוסי, בתפקיד הנשי השני בסרט הזה, מביאה איתה את הנסיון של שחקנית ותיקה לתפקיד של אשה שכבר ראתה כמה דברים בחיים, ועדיין רוצה לראות עוד. וגם המוסיקה קלילה ונעימה, מחברת קרעי סצינות לכדי יחידה אחת משומנת היטב שזורמת בקצב טוב.

irrational man posterואז אני מגיע לשתי הבעיות הגדולות שלי עם הסרט: התסריט (שאמור להיות הצד החזק של וודי אלן), והשחקן הראשי שלו (חואקין פיניקס). כמו ש להמשיך לקרוא

איימי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Amy)

לפני כמה ימים ניהלתי שיחה עם מבקרי קולנוע עמיתים. סיפרתי להם שאני מתכוון ללכת לראות את "איימי" למרות שאני מכיר רק שיר אחד של הזמרת שעומדת במרכז הסרט הזה. "תראה, תראה. זה סרט יפה ומרגש", הם אמרו לי, והוסיפו "אתה מכיר יותר משיר אחד". הם צדקו:

"איימי" הוא באמת סרט יפה ומרגש.

ואני באמת מכיר יותר משיר אחד של איימי ווינהאוס.

אני מכיר שניים (Back to Black, ו Rehab).

זה טסט קייס מעניין. לראות סרט על דמות ששמעתי עליה, אבל לא ממש הייתי מעורב רגשית בחייה, ביצירה שלה, ובמותה. בשבילי זה כמו לראות סרט על אדם אנונימי מחו"ל, או כמו שמישהו זר יראה סרט על שלמה ארצי, לדוגמא, סופר-סטאר ישראלי שאף אחד לא יודע עליו דבר מחוץ לגבולות הארץ. וככזה מדובר בסרט מאוד מעניין.

amyכי קודם כל, פעם, כשראיתי סרטים על להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2015: היורד למעלה

בעיה, הסרט הזה. "היורד למעלה" מגיע עם ייחוס: הוא כבר הוקרן בפסטיבל הגדול מכולם, בקאן, צרפת. זהו הפיצ'ר הראשון של אלעד קידן, שזכה בפרס חשוב בקאן עוד לפני כ-7 שנים עם "המנון", סרט קצר ומהולל שהוא עשה. וכבר כמה שבועות אני מסתובב ומדבר עם מבקרי קולנוע שונים שאומרים לי: "אה, 'היורד למעלה'? זה יצירת מופת, הסרט הזה. אבל לא לקהל הרחב, ולא לפרסי אופיר. זה סרט פסטיבלים, וזהו".

אז עכשיו גם אני ראיתי את הסרט הזה. אני מבין, פחות או יותר, את מה שהמבקרים אמרו לי: "היורד למעלה" הוא ממש לא יצירת מופת בעיניי, רחוק מכך, אבל כן, יש בו הרבה דברים להעריך. ויש בו אפילו רגעים משעשעים, ורגע אחד יפהפה שריגש אותי. ומצד שני, יש בו בעיה אחת אקוטית ומרכזית: זה פשוט סרט סופר-סנובי. סרט מתנשא שלא ממש אכפת לו מקהל. אפילו "ההתחלפות" של ערן קולירין, שהיה סרט מאוד יוצא דופן מהבחינה הזו, לא היה סרט כל כך מנותק כמו "היורד למעלה". וזה מהסיבה הפשוטה שסגנון הסרט ההוא התאים את עצמו לסיפור ולדמות הראשית, שפשוט מסתכלת מהצד על העולם. כאן, ב"יורד למעלה", יש העדפה בוטה של סגנון על פני קשר ישיר של הצופה עם הדמויות והסיפור, ובהרבה רגעים אני הרגשתי שאני מחוץ לסרט. מעריך את הבחירות של הבמאי, אבל, באותה נשימה, מרגיש שמישהו כאן כמו אומר: תסתכלו עלי! אני מביים!! ותראו איזה יופי אני מביים!!! במקום ללכת למסע עם הדמויות, אני מוזמן על ידי הבמאי ללכת לסיור עם…הבמאי. ויסלח לי מר קידן, אבל הדמויות שלו מעניינות אותי יותר מאשר היוצר שלהן, שמפריע לי לחוות אותן.

חיפה חיפה עיר עם תחתית. הו הו הו.

חיפה חיפה עיר עם תחתית. הו הו הו.

הרי כבר בהתחלה, עוד לפני שראיתי תמונה, משהו היה מוזר. להמשיך לקרוא

אמא שלי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Mia Madre)

איך מוצאים את השקט הנפשי שלנו? את המקום הפרטי שלנו, שהוא רק שלנו? איך עומדים בפני הלחצים של היום יום, בפני המחויבויות המשפחתיות, הויכוחים והדברים שצריך לעשות בבית גם אם לא ממש רוצים, ואיך מוצאים את המקום הפרטי שלנו כשצריכים ללכת לעבודה, לעמוד בציפיות של המעסיקים שלנו, הלקוחות שלנו, וצוות העובדים שאנחנו אחראים עליו? בתוך כל זה, איפה מוצאים את השקט הנפשי שלנו?

——————————

נני מורטי חזר. אחרי "יש לנו אפיפיור" התמוה, ואחרי שכבר קיבלתי הרגשה ש"חדרו של הבן" היה יציאה כמעט חד פעמית (היו למורטי סרטים לא רעים לפני, אבל אף אחד מהם לא מתקרב אפילו לסרט הנפלא הזה מ-2001), הנה מגיע "אמא שלי" ומחזיר לי את האמון בבמאי הזה. צריך לומר מראש: לא, זה ממש לא קרוב אפילו לסרט ההוא שזכה בדקל הזהב בקאן של אותה שנה, אבל זה כבר מתחיל להזכיר לי את נני מורטי הטוב. יש כאן הרבה לב ונשמה, הרבה רגש, הרבה כנות.

mia madre 1הסרט מספר על במאית קולנוע שמצלמת סרט חדש, בעוד שאמא שלה שוכבת בבית חולים, אולי גוססת. ו"אמא שלי" בעיקרון מתחלק ל-2: כל מה ש להמשיך לקרוא

רדיקל: ביקורת בכאילו לסרט בכאילו

אז בסופ"ש האחרון עולה על המסכים בסינמטק תל אביב משהו שמתחזה לסרט שנקרא "רדיקל". ראיתי אותו בשנה שעברה, כחלק מהקרנות האקדמיה הישראלית לקולנוע לשנת 2014. עכשיו הוא זוחל למסכים. עוד מעט הוא יזחל חזרה לאנונימיות.

חבל לבזבז הרבה מילים על הסרט הזה. אז בקצרה: כמה ש"השוטר" של נדב לפיד עצבן אותי, הוא יצירת מופת ליד הסרט הזה.

radicalזוהי הפקה שניה של בית הספר למשחק מול מצלמה ע"ש אימפרו. אני לא ממש מבין מה זה להמשיך לקרוא

הדברים שאני רוצה: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Liste de mes Envies)

הסרט הזה הפתיע אותי לטובה. בסך הכל סיפור קטן על אשה פשוטה שיום אחד זוכה בפרס הגדול בלוטו. הרבה-הרבה-הרבה כסף. מה היא עושה? "הדברים שאני רוצה" הם הרשימה של הדברים שהיא יכולה ורוצה לעשות בעקבות העושר הזה שנפל עליה.

נשמע כמו קומדיה פשוטה, קטנה, וחביבה. למעשה מושקעת בסרט הזה הרבה יותר מחשבה, והוא אפילו נוגע ללב.

כשאני קונה כרטיס הגרלה של מפעל הפיס, אני בעצם קונה חלום. הרי הסיכוי לזכיה הוא קטן עד כמעט לא קיים. מה שאני מקבל בעצם הם כמה ימים שבהם אוכל לחלום. כמה ימים שבהם אני אדמיין את עצמי בודק את המספרים הזוכים, שמח ולא מאמין לראות שאלו הם באמת המספרים שלי, ואז אני אסע לבית מפעל הפיס (שעל יד סינמטק תל אביב, אגב) ואקבל לידי צ'ק, ואפקיד אותו בבנק, ואז…השמיים הם הגבול. או שאני פשוט אמשיך בחיים שלי, רק בלי הדאגה הכלכלית הקבועה.

liste de mes enviesוזה מה שגיבורת הסרט הזה עושה. הסרט אמנם מתחיל מאותה זכיה, אבל אז להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2015: הלקח

(שם הסרט במקור: Урок)

בתכניה כתוב: "רוחם של האחים דארדן שורה על 'הלקח'". זה אנדרסטייטמנט. זו לא רוחם. זה כאילו שהם למדו בולגרית, ונסעו לבולגריה לביים סרט. זה כאילו מישהו ישב ולמד את הסרטים שלהם שוט-שוט. "הלקח" הוא העתקה כמעט אחד לאחד של הסרטים של הדארדנים. כולל הצילום, שעוקב אחרי הגיבורה שלו הרבה בתנועה, במצלמה רועדת, מהגב. כולל השאלות המוסריות חברתיות העומדות במרכז כל הסרטים של האחים הבלגים. כולל ההתרכזות בבעיות של המעמד הבינוני נמוך. כולל כל הסיבוכים התסריטאים הנגזרים מעמדתם החלשה של האנשים האלו. הכל, ממש הכל, הוא העתקה של הסרטים של הדארדנים.

Lessonאבל מכיוון שאני אוהב את רוב סרטיהם של הבמאים מבלגיה, אני דווקא מעריך מאוד את "הלקח". אם לגנוב, לפחות לגנוב מהגדולים. והסרט הזה הוא גניבה אחת גדולה, אבל הוא גונב גם את להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2015: חתונה מנייר

איזה פספוס.

יש כאן הרבה רצון כן לספר סיפור אנושי כואב. יש כאן כוונות טובות ולב אנושי חם. אבל התסריט בעייתי, וגם הבימוי מקרטע מאוד.

בחורה אחת, מה…נקרא לזה האיטיות יותר, אבל מהמתפקדות, מועסקת במפעל לייצור נייר טואלט. לה ולבן של הבוס יש רומן, או זה מה שהיא חושבת. אבל המפעל בקשיים ועומד לפני סגירה. האם פרודה מהאב, ומנסה בכל כוחה לדאוג לבת שלה תוך כדי שהיא מועסקת בעבודת דחק. וזהו פחות או יותר. יש חומר לדרמה מצוינת על היחס לאחר, ועל המצב הכלכלי הלא מזהיר שלא מיטיב עם מוכי הגורל בסוף העולם.

paper weddingאבל התסריט רזה מדי. למרות שרועי אסף מאוד משתדל, לא ממש ברור מה להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2015: חדר מנוחה

(שם הסרט במקור: Green Room)

בחיי שאני לא מבין את ההתלהבות הכללית מג'רמי סולנייה. הרבה מבקרים אהבו כבר את סרטו הראשון, "נקמה כחולה". אני יצאתי מסויג. וכאן, ב"חדר מנוחה", המבקרים כבר מתייחסים לסולנייה כאחד שמקיים את ההבטחה. ואני מסתכל מהצד, ולא מבין.

green roomכן, הסרט שומר על קצב מדוד, ויודע לא להיכנס לפאניקה. אבל אני לא הבנתי להמשיך לקרוא