פסטיבל ירושלים 2015: בלי לומר מילה (מוסא)

את הפרויקט הזה פגשתי לראשונה לפני שנה, בקו-פרו של 2014. הקטע שראיתי שם, מתוך הפרויקט שהיה אז לא גמור, הרטיב לי את חיך הציפיה. והקטעים האלו אכן נמצאים גם בקאט הסופי. אבל התוצאה הסופית בעיניי מאכזבת. בעיקר כי היא די עומדת במקום, ובסופו של דבר, היא דידקטית, ואני לא בטוח שמה שקורה בסוף לא הולך כנגד הכוונות המקוריות של היוצרים.

מדובר בסיפורו של ילד קטן, בן לפליטים מאתיופיה. הוא לומד בבית ספר תלאביבי ביחד עם ילדים 'ישראלים' (והוא גם ישראלי, בעצם. הוא מבין עברית, ומכיר את תל אביב לא פחות טוב מה'ישראלים' האחרים), אבל הוא החליט לא לדבר. במשך כל הזמן הוא לא מוציא מילה. גם ברגעי שמחה, וגם ברגעי עצב, הוא לא מדבר ולו מילה אחת.

Mussaאז החלק הראשון של הסרט הוא חזרה שוב ושוב לאותה נקודה: הנה סיפור על ילד שלא מדבר. והנה עוד קצת. ופה הוא במסיבת יום הולדת. שמח וקופץ, אבל לא מדבר. בסצינה אחרת, אבא שלו מבקש ממנו לדבר כבר, כי הוא יכול, ודי עם זה כבר. והוא לא מדבר. וכך חצי סרט. עוד ועוד ועוד דוגמאות ל'ילד הזה לא מדבר'. אחרי 10 דקות בערך הבנתי את הפרינציפ. אבל הסרט הזה רפטטיבי.

ואז יש שינוי: הם מקבלים הודעה שהם צריכים לעזוב בעוד שבוע. ומתחילה איזושהי ספירה לאחור. אבל גם כאן, לא נעשית עבודה תסריטאית ראויה, ומהר מאוד גם זה מתמסמס. אין כאן שום שימוש בכלי הקולנועי המלחיץ הזה שנקרא זמן.

אז אם הסרט עומד כל הזמן במקום, הוא הופך לדידקטי. למשהו שאומר: תסתכלו עלינו. על הישראלים הגזענים. על מה שאנחנו מעבירים לילדינו. ותראו מה זה גורם. כי גם הילדים מדקלמים את מה שהם שומעים בבית: שזו ארץ של יהודים, וכל האחרים לוקחים לנו את העבודות, והם צריכים לחזור הביתה. ובמיוחד האינסרט הזה מתוך הנאום הגזעני המפורסם של מירי רגב ('הסודנים הם סרטן…') – זה רק מגביר את הרגשת הדידקטיות של הסרט. אני, כצופה, לא עובר תהליך ביחד עם הדמות. אני מבין את המסר בראש, אבל הלב לא משתף פעולה.

ובסוף יש פתרון. אבל מוסא, הילד שבמרכז הסרט, הוא כבר לא פה. הוא באתיופיה. אז אולי מה שהסרט הזה בעצם אומר הוא: אולי זה לא כל כך נורא שנשלח את הפליטים חזרה לאפריקה. תראו, הכל מסתדר (ולא, כותרות סיום שמסבירות לי על העוני באתיופיה לא מהוות קונטרה. כותרות זה לא קולנוע). מה שאני רואה זה ילד שהיה במצב מסוים במהלך הסרט, ובסוף הוא במצב אחר. ומה שאני רואה לא ממש מעביר את הדרך בה העוני הנורא משפיע על הילד. ולכן לכותרות הסיום אין תוקף. ומה שנשאר מזה הוא סרט שהוא אולי מצביע על הגזענות שלנו, הישראלים, אבל, שלא בטובתו, גם מצדיק אותה.

אז ככה יוצא ש"בלי לומר מילה" מספר על ילד חמוד ונחוש, ועל מורה עם לב טוב (היה שווה לפתח את הסיפור שלה קצת יותר. היא קצת מזכירה את "המורה אירנה", למי שמכיר את הסרט הזה), אבל הסרט לא משכיל להיכנס באמת מתחת לעור של הדמויות שלו, כי אין לו באמת תסריט שיוביל את הדמויות ממכשול למכשול, ודרך ההתמודדויות עם המכשולים נבין משהו על הדמויות ועל עצמנו. אין את זה ב"בלי לומר מילה". אז מה שנשאר הוא סרט עם רעיון מעניין, ופוטנציאל מרתק, אבל אלו לא ממומשים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “פסטיבל ירושלים 2015: בלי לומר מילה (מוסא)

  1. צפיתי בסרט המרגש והמרתק בלי לומר מילה ועקב תקלה בטלויזיה לא ראיתי עד הסוף
    אשמח אם תוכלו להפנות אותי לקישור לא יודעת איך לראות את ההמשך
    תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s