פסטיבל ירושלים 2015: אני מחייכת חזרה

(שם הסרט במקור: I Smile Back)

על הסרט הזה שמעתי קצת עוד מהקרנתו בפסטיבל סאנדאנס האחרון, בתחילת השנה. מה ששמעתי היה בעיקר: "שרה סילברמן מצוינת, הסרט פחות". ובחיי שהפעם הם צדקו. זה ממש ככה. שרה סילברמן כל כך טובה כאן, שהיא אכן שווה אוסקר (ולא רק בגלל שהיא מוכרת כקומיקאית שפתאום עושה תפקיד דרמטי), אבל אני בספק אם היא אכן תקבל מועמדות, כי הסרט עצמו לא מספיק טוב.

i smile backעם זאת, צריך לומר, שהסרט לא רע. הוא בסדר כזה. הוא מכין קרקע יציבה לסילברמן כדי שתוכל לתאר בכנות חודרת קרביים את חייה של מכורה. וסילברמן לוקחת את ההזדמנות בשתי ידיים. שתי סצינות בסרט, אחת לקראת הסוף, ואחת אחרי כרבע סרט, סצינות שמתארות אשה בהתפרקות טוטאלית, שתי הסצינות האלו לבדן נכנסות אצלי לרשימת הסצינות הטובות ביותר שראיתי השנה, רק בגלל המשחק הנפלא של סילברמן (באחת מהן היא נדרשת לאונן באמצעות הדובי של הבת שלה בחדר הילדים כשהם ישנים, ואח"כ לבכות: "הצילו". אמיץ וחודר קרביים)

הבעיה עם הסרט שהתסריט שלו לא מספיק מפותח. יש תיאור של שגרת חיים של אשה מכורה לסמים, ולאלכוהול. היא מעבירה שגרת חיים סבירה, ומעמידה פנים שהכל בסדר. לא רואים עליה. היא אמא מסורה (עוד פאן מצוין של הסרט: הקשר שלה עם ילדיה מרגש), ויש לה גם מאהב שהוא הדילר שלה (הוא אוהב אותה, היא אוהבת את הסמים שלו), והכל עובר חלק. עד שהיא מתפרקת. אבל במהלך הסרט חשבתי: איך זה שהאשה הזו היא בעצם עקרת בית שאין לה תחביב משלה? אין לה קריירה, אין לה משהו פרטי שלה שהיא אוהבת לעשות, אין לה זהות פרטית משלה. כל ההוויה שלה היא להיות אשה שתגדל את הילדים ותבשל לבעלה. הבחירה לתת את תפקיד המכורה לאשה שאין לה משהו אחר בחיים היא שגויה לטעמי, כי, מעבר לתמיהה בקשר למעמדה של האשה המודרנית כפי שהיא מוצגת בסרט הזה, קצת קשה לי להתחבר לסיפור של אשה שאין לה כלום בחיים מעבר לדאגה בקשר לחיים של אחרים.

ובמהלך הצפייה חשבתי גם על סדרת הטלויזיה "האחות ג'קי". סדרה שאני מאוד אוהב על אחות בבית חולים שקוראים לה ג'קי, והיא מכורה לכדורים. במהלך שש או שבע עונות הסדרה ג'קי גם עובדת כל הזמן באופן שוטף בבית חולים, גם נאבקת בבעלה ובילדות המתבגרות שלה כדי ליצור איזשהו סוג של חיים נורמלים, וגם הופכת את ההסתרה של המצב שלה לאמנות. במהלך הסדרה החיים (והתסריטאים) זורקים על ג'קי כל הזמן מכשולים ואתגרים שהיא צריכה להתמודד איתם, ודרך מה שג'קי עושה, אני נקשר יותר לדמות שלה. ב"אני מחייכת חזרה" חסר המימד הזה. הסרט הזה די עומד במקום מהבחינה הזו. יש כאן תיאור מצב, אבל, גם בגלל שהאשה הזו לא עומדת בפני עצמה, לא קורים לה דברים. אז היא לוקחת את הילדים לבית הספר, ומחזירה אותם, ומגישה לבעלה אוכל, ואת הגוף שלה, וגם שוכבת עם המאהב שלה, אבל אין כמעט נקודה תסריטאית שתהווה אירוע מחולל, שתזיז דברים קדימה, ובכך תגרום לחיים שלה להיכנס לסחרור הדרוש כדי שאני באמת אהיה מעורב רגשית.

בחלק השני של הסרט הוא מנסה להסביר את המקור של ההתמכרות. אבל מכיוון שלא קורה כלום בחיים של הגיבורה, הסרט נוקט בשיטת ה"אני אספר לכם מה קורה". במילים. אז היא יושבת אצל הפסיכולוג, ומדברת על אבא שלה.  הוא המקור של הבעיות. במקום לארגן איזשהו מנגנון תסריטאי כדי לחשוף את הסודות הכמוסים, הדברים נאמרים בדיאלוג סתמי. כי ככה זה בסרט הזה: אין מספיק בשר לתסריט, וגם כשהוא מגיע, הוא לא עשוי מספיק טוב. ואז הסרט כבר הניח ארוחה תסריטאית על השולחן, אז צריך לאכול אותה: הגיבורה באמת מתעמתת עם אבא שלה. והסרט אכן זז קצת קדימה, לכיוון התפרקות נוספת. אבל בגלל שהבניה הדרמטית היתה לקויה מראש, אני יכול יותר להעריך את זה, אבל לא באמת להיקרע רגשית.

ועם זאת, שרה סילברמן בכל זאת סוחבת את הסרט הזה בגבורה. ממש בגבורה. והיא שווה את מחיר הכרטיס. והרבה יותר מזה. כדאי לראות, למרות החסרונות.

הקרנות נוספות של הסרט: יום שני, 13/07, ושבת, 18/07.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s