פרסי אופיר 2015: ארץ פצועה

האמת שזה נשמע מעניין, אבל גם כובל למדי: מחבל מתאבד איכשהו שורד פיגוע, ומאושפז לצד האנשים שהוא פגע בהם באותו בית חולים. סיטואציה מרתקת, אבל האם היא יכולה להחזיק סרט שלם? מה גם שלסרט קוראים "ארץ פצועה", שם לא כל כך טוב לטעמי, כי הוא מושך לכיוון של משהו מגויס, עם גוון של פרופגנדה.

אז איזה  מזל שליד ההגה של הסרט הזה יושב ארז תדמור. הוא (בשיתוף עם שלמה אפרתי) כתב את התסריט, שמרחיב את היריעה הרבה מעבר לסיטואציה הבסיסית שלו. הרחבת היריעה הזאת גם מספקת הסברים לשם הסרט. כי הארץ הזאת פצועה לא רק בעניינים של קונפליקט ישראלי-פלסטיני מדמם. הארץ הזאת חולה בשחיתויות שמגיעות עד לחלונות הגבוהים, הארץ הזאת מלאה באנשים שהגזענות והשנאה לאחר נמצאת בהם כל הזמן, ורק מחכה להזדמנות לצאת, ובארץ הזאת יש גם ערבים, ברובם אנשים פשוטים המונעים ע"י קוד כבוד, וכשאחד מהם הולך לעשות פיגוע התאבדות, זה לא פעם לא מונע מאידאולוגיה של שנאה, אלא מחוסר אונים של אדם פשוט שנקלע לסיטואציה לא פשוטה, שאין לה קשר עם הסכסוך שבשמו הוא לכאורה פועל.

wounded landאיזה מזל שארז תדמור גם ליהק את הסרט הזה. התפקיד הראשי מאויש ע"י רועי אסף, בעוד תצוגת משחק נפלאה. הפרוטגוניסט של הסרט הזה נמצא תחת לחצים עצומים, אידאולוגים ואישיים, אבל הוא מצליח לשמור על קור רוח. אסף מצליח להראות את הדואליות הלא פשוטה הזו: גם להראות שהוא מאוד לחוץ מהסיטואציה, להביא אותה כמעט אל פני השטח, ועדיין לשמור על שקט נפשי, להתנהג באציליות בכל זאת ולמרות הכל. בסצינה מעולה אחת הוא עומד מול אייל רוזלס, ושניהם מתעמתים ליד דלת של חדר ניתוח, בעימות שכולו אלימות כבושה. גם הרוזלס הזה הוא הברקת ליהוק. שחקן שהשתתף עד עכשיו בעיקר בפרויקטים זניחים, או בפרויקטים מפורסמים אבל בתפקידים שבהם לא השאיר אימפקט, מקבל סוף סוף הזדמנות להוכיח את כישוריו, והוא לוקח את ההזדמנות בשתי ידיים. סיפור של אב שבנו נפצע בפיגוע, כנראה גזען, או לפחות גזען "בארון", והסיטואציה הלחוצה הזו מוציאה ממנו פרצי אלימות, ועם זאת גם הוא נוהג בשקט נפשי, שמותיר את הגזענות הטבועה בו רמה אחת מתחת לפני השטח, ברורה לעין וללב, אבל לא משתוללת.

וצריך לציין לטובה גם את דביר בנדק, בתפקיד שוטר סמכותי, מושחת, רב כוח, שמתפרק בגלל הדברים שקורים במהלך הסרט. הסצינה לקראת סוף הסרט היא מופת של הצגות משחק מופלאות, ששוב, מראות את הרצון הכל כך חזק לפעול באלימות, ועם זאת, מתנהגות בניגוד כמעט גמור לאותו רצון. וגם משה אשכנזי כאן, בתפקיד משנה של שוטר חסר מנוחה, אידאליסט, אבל גם חמום-מוח. גם אשכנזי כאן מראה את אופי הדמות שלו, וגם הוא מתנהג רוב הזמן כנגד האופי שלו. כי הסיטואציה מכתיבה.

ועם זאת, למרות שכולם הולכים כאילו כנגד האופי שלהם, האלימות שנמצאת כל כך עמוק בתוכנו מוצאת את דרכה החוצה. ובקצב של הסרט שולטת ביד אמן העורכת, עינת גלזר-זרחין. היא מעלה ומורידה את הדרמה ביד אמן, מצליחה לתפור כמה חוטי עלילה לכדי יצירה הומוגנית אחת שבה הלחץ עולה ויורד חליפות, ולתוך זה למהול התפרצויות אלימות ודרמטיות מרגשות שמכונסות לתוך סרט מאופק למדי, שיודע לספר על פני השטח, ועל מה שמתחת לפני השטח.

וצריך לומר גם שאסף סודרי הצלם עושה כאן עבודה מרשימה מאוד, עם סצינות שונות בסגנונות שונים שעדיין הופכים לסרט הומוגני אחד. פילטרים אדומים בסצינות מסוימות, צילום כתף בסצינות אחרות, צילום ריאליסטי וצילום סוריאליסטי – הכל משמש כאן בערבוביה ונמנע מהתלהמות, ועם זאת, מוסיף גם הוא להרגשה שיש כאן הרבה מוגלה בפצע של הארץ הזאת, ועם זאת, העמדת הפנים כאן מהוגנת למדי.

אז כן, אפשר לבוא בטענות לתדמור שהוא איש נחמד מדי, ושבמקום להחריב את העולם הזה, הוא בוחר לנסות להגליד את הפצעים של הארץ הזאת (טענה דומה יש לי לסוף של "מגנוליה" של פול תומס אנדרסון), ואפשר גם לומר שחוט הסיפור של הערבי לא מפותח, ותדמור עשה כאן קצת עוול לתאופיק ברהום. סצינה אחת שלו לפני הפיגוע רומזת לסיפור האישי של המחבל, אבל אין המשך לסיפור שלו, ומכאן והלאה הוא פשוט שוכב במיטה בבית החולים עם פנים מפויחות, ללא יכולת להביע דבר במילה או בתנועה (אני מעריך שהיה כאן יותר במקור, אבל זה ירד בעריכה מסיבות שונות). גם קרן ברגר, בתפקיד פצפון, עושה עבודה קורקטית,  אבל מצליחה לרגש ברפליקה אחת קטנה. עם זאת, תדמור כנראה הרגיש שהוא רוצה לצ'פר את השחקנית הזו, לתת לה לשחק קצת מעבר למה שהתפקיד דורש, אז הוא נתן לה סצינת נשיקה אחת קצרה, וזו הפכה לסצינה מיותרת ודי מביכה. אם אפשר היה להעיף את ה- 30 שניות האלו מהסרט כולם היו מרוויחים.

אבל אלו הם ניטפוקים. חצאי דקות. לא יותר. כי עם כל הטענות שלכאורה יש לי לסרט הזה, הן בטלות בשישים, כי תדמור שולט בסרט הזה ביד רמה, מביים אותו בשקט ובביטחון, מוציא משחקניו הצגות משחק מעולות (תראו איזה אציל נפש הוא: אחרי הצגת המשחק הנפלאה של מכרם ח'ורי ב"בן של אלהים", סרטו הקודם של תדמור, הוא מביא אותו לכאן לתפקיד אורח קטן. מעין מתנה קטנה של במאי לשחקן גדול), ומצליח לבנות אוירה וסיפור של ארץ שמתנהגת כאילו הכל בסדר, רק שהכל מאוד לא בסדר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “פרסי אופיר 2015: ארץ פצועה

  1. איתן לילה טוב. הייתי בסרט היום והוא אכן נפלא – תצוגות משחק מרגשות [רועי אסף , אבל בעצם כולם] ובעיקר לחוות את הסרט כאבא לילדים צעירים מחזק עוד יותר את עצמת החווייה. יש באמת רגע או שניים שקצת "לא מתחברים" [גם חציה השני של הסצינה ביחד עם סגן מנהל בה"ח נעלם כלעומת שבא…], אבל הכל מתגמד ליד העוצמות שעולות מהסרט וגם פס הקול מיוחד מאוד. וראיתי גם את "ויקטורייה"….מאתגר ומאוד מעשיר ומרתק.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s