אמא שלי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Mia Madre)

איך מוצאים את השקט הנפשי שלנו? את המקום הפרטי שלנו, שהוא רק שלנו? איך עומדים בפני הלחצים של היום יום, בפני המחויבויות המשפחתיות, הויכוחים והדברים שצריך לעשות בבית גם אם לא ממש רוצים, ואיך מוצאים את המקום הפרטי שלנו כשצריכים ללכת לעבודה, לעמוד בציפיות של המעסיקים שלנו, הלקוחות שלנו, וצוות העובדים שאנחנו אחראים עליו? בתוך כל זה, איפה מוצאים את השקט הנפשי שלנו?

——————————

נני מורטי חזר. אחרי "יש לנו אפיפיור" התמוה, ואחרי שכבר קיבלתי הרגשה ש"חדרו של הבן" היה יציאה כמעט חד פעמית (היו למורטי סרטים לא רעים לפני, אבל אף אחד מהם לא מתקרב אפילו לסרט הנפלא הזה מ-2001), הנה מגיע "אמא שלי" ומחזיר לי את האמון בבמאי הזה. צריך לומר מראש: לא, זה ממש לא קרוב אפילו לסרט ההוא שזכה בדקל הזהב בקאן של אותה שנה, אבל זה כבר מתחיל להזכיר לי את נני מורטי הטוב. יש כאן הרבה לב ונשמה, הרבה רגש, הרבה כנות.

mia madre 1הסרט מספר על במאית קולנוע שמצלמת סרט חדש, בעוד שאמא שלה שוכבת בבית חולים, אולי גוססת. ו"אמא שלי" בעיקרון מתחלק ל-2: כל מה שמספר על החיים הפרטיים של הבמאית מתואר בפרוט, ברגישות, באהבה גדולה, בשקט. כל מה שקשור לבימוי הסרט שבתוך הסרט (לעבודה של הדמות הראשית) מתאר בלגן ורעש, והחלק הדרמטי שלו בנוי קצת ברישול. ואולי זאת היתה הכוונה. לתת לי הרגשה שהעבודה היא רעש לבן שמפריע לי לחיות, אבל גם בבית קשה לי למצוא את השקט שלי, כי יש נסיבות. תמיד יש נסיבות. והפעם הנסיבות פטאליות: אמא חולה. ואיפה אני בתוך כל הסיפור הזה?

החלק החלש של הסרט הוא תיאור העבודה של הבמאית. צילום הסרט. היה יכול להיות אפקטיבי יותר אם הייתי יודע בדיוק מה קורה בסרט שבתוך הסרט. במקום זה נמסרים לי נתונים כלליים: מדובר בסרט חברתי על עובדים בשביתה כנגד הנהלה של ביח"ר, בהנהגתו של טייקון אמריקאי. וזהו, בעצם. היה חסר לי פירוט של הסרט שבתוך הסרט שישקף את מה שקורה בחייה של הבמאית. ויותר מכך: דמותו של השחקן האמריקאי, הכוכב ההוליוודי שמגיע לשחק בסרט איטלקי, הדמות הזו כתובה בצורה שטוחה ומעצבנת. ג'ון טורטורו מנסה כמיטב יכולתו להפיח בה חיים, אבל הוא לא באמת יכול לעשות הרבה. אין לו ממש סיפור רקע – מי הוא, מה הוא (הבדיחות על סטנלי קובריק עוברות לי מעל הראש כאן), וכשמגיעה הסצינה שבה הוא מאבד את זה, אין לזה כל אפקט, כי אני לא באמת יודע מה הדליק אותו.

הדבר היחיד שחשוב בנוכחות של השחקן הזה הוא ההשפעה שלו על החיים של הגיבורה, ולכן, לסצינת הריקוד היפהפיה ביום ההולדת שלו יש אפקט מרגש לא בגלל שהוא שמח ורוקד, אלא בגלל שהוא מעניק רגע אחד של שחרור לאשה המרוטה והעייפה הזו, רגע אחד של חיוך בתוך חיים אפורים בצל אמא חולה. אין לדמות של טורטורו חיים משלה, אלא רק כמישהו שמאיר את הדמות הראשית. וזה קצת חבל.

mia madre 2

אבל יפה לראות שמורטי גונב קצת מעצמו, וכמו שב"חדרו של הבן" הגאולה באה מבחוץ, כך גם כאן, ב"אמא שלי" (אם כי החלק הזה היה מפורט הרבה יותר בסרט ההוא מ-2001, ותפס הרבה יותר נפח. כאן הוא קצרצר ומגיע ממש בסוף, ובכל זאת הוא יפה ועדין). והיתה גם סצינה שבה מורטי מתיישב על ספסל ביחד עם גיבורת הסיפור (אחותו בסרט), וזה הזכיר לי את "אי של שקט" (סרט יפה שמורטי היה השחקן הראשי בו, גם אם הוא לא ביים אותו). ובכלל, נדמה לי שמורטי ב"אמא שלי" מופנם מתמיד, שקט מתמיד, נותן קונטרה נהדרת למרגריטה באי, שמבצעת כאן תפקיד מורכב, ובעצם מחזיקה את הסרט הזה בחיים. באי אוצרת בתוכה את חוסר השקט, את הכאב של איבוד צפוי של אמא, ואת הצורך לא להראות את זה כי יש עבודה לעשות, ויש חיים לחיות. היכולת להראות רגשות גועשים מתחת להעמדת פנים רגועה נמצאת כולה בתוך השחקנית הראשית המעולה של הסרט הזה, והיא הסיבה העיקרית שבלא מעט מקומות בסרט היו לי דמעות בעיניים (ובמיוחד ברגעים שכבר אי אפשר להחזיק את הכל מבוקבק בפנים, אז זה מתפרץ. תחשבו, להבדיל, על רונית אלקבץ ב"גט", למשל).

ואל כל זה מתווספת העבודה המדויקת של מורטי עם מוסיקה, ואת הקרבה למציאות שהיתה תמיד אצל מורטי (כאן מדובר על בימוי סרט, וצריך להזכיר גם את סרטיו המוקדמים של מורטי שהיו כמו יומן מצולם), כמו גם את הדרך היפה שבה מורטי מצליח להיכנס אל מתחת לעורה של הגיבורה שלו, בעזרת המשחק של מרגריטה באי, ובעזרת שימוש מגוון ויצירתי בחלומות, הזיות, רגעים שמבטאים את המחשבות ואת ההרגשות של הבמאית שהיא גם בת ואחות ואמא בעצמה. וכך הכל מצטרף לסרט שהוא אמנם לא בלי פגמים, אבל ברוב דקותיו הוא מרגש ויפה. סרט שמחזיר לי את האמון בנני מורטי, וגם יצירה יפה ומרגשת שעומדת בפני עצמה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s