איימי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Amy)

לפני כמה ימים ניהלתי שיחה עם מבקרי קולנוע עמיתים. סיפרתי להם שאני מתכוון ללכת לראות את "איימי" למרות שאני מכיר רק שיר אחד של הזמרת שעומדת במרכז הסרט הזה. "תראה, תראה. זה סרט יפה ומרגש", הם אמרו לי, והוסיפו "אתה מכיר יותר משיר אחד". הם צדקו:

"איימי" הוא באמת סרט יפה ומרגש.

ואני באמת מכיר יותר משיר אחד של איימי ווינהאוס.

אני מכיר שניים (Back to Black, ו Rehab).

זה טסט קייס מעניין. לראות סרט על דמות ששמעתי עליה, אבל לא ממש הייתי מעורב רגשית בחייה, ביצירה שלה, ובמותה. בשבילי זה כמו לראות סרט על אדם אנונימי מחו"ל, או כמו שמישהו זר יראה סרט על שלמה ארצי, לדוגמא, סופר-סטאר ישראלי שאף אחד לא יודע עליו דבר מחוץ לגבולות הארץ. וככזה מדובר בסרט מאוד מעניין.

amyכי קודם כל, פעם, כשראיתי סרטים על להקה שכן הייתי מעורב רגשית ביצירה שלה, הביטלס, השתוממתי אל מול כמויות הפוטאג' הקיימת. למה אנשים מצלמים את עצמם כל הזמן. הדבר הזה מתמיה אותי עד היום, אבל מסתבר שבעידן הפייסבוק והאינטרנט אנשים עושים את זה כל הזמן. וכשמגיע מישהו שרוצה לאסוף את כמות החומר העצומה שקיימת, צריך להיות לו כשרון סיפורי כדי שהוא יכול לעשות סדר בשפע הצילומי הזה, כדי שהוא יוכל להפוך את אינספור השעות שבנמצא למסמך רגשי.

ולאסיף קאפדיה, הבמאי של "איימי", יש את הכשרון הזה. אני מניח שכל מי שכן הכיר יותר משיר וחצי של איימי ווינהאוס (כלומר: רוב העולם שהוא לא אני) מתרגש יותר ממני מהסרט הזה (כפי שאני התרגשתי מהסרטים שראיתי על הביטלס ועל ג'ון לנון), אבל גם כך מצאתי את עצמי מזיל דמעה בלא מעט מקומות במהלך הצפיה בסרט הזה. בעיקר כי גיליתי שאיימי ווינהאוס היתה זמרת שכתבה את השירים שלה, ויותר מכך, המשוררת הזו כתבה על החיים שלה בגילוי לב נדיר. וכך הסרט הזה מספר על כל האירועים המשמעותיים בחייה של ווינהאוס, הטובים יותר ופחות, ואז הוא מתפנה להראות כיצד הם השתקפו באמנות שלה.

הקול של ווינהאוס היה עמוק ומרשים, וכך גם הכתיבה שלה, שהעלתה ממעמקי נשמתה את ייסוריה. קאפאדיה משתמש בתחבולה של כתיבת המילים על פני המסך, כך שתשומת הלב שלנו מופנית אל המילים, וכך אני שוב ושוב שומע על אירועים בחייה של גיבורת הסיפור, ואז רואה איך הם מעוצבים לכדי שירים שמרגשים מיליונים.

ווינהאוס מצטיירת בסרט כנשמה שסבלה מרעש לבן שרק הלך והתגבר ככל שחייה התקדמו ופרסומה גבר, והיא רק רצתה את השקט שלה כדי לכתוב שירים ולשיר אותם. אבל הפרסום שלה הפך את המשימה הזו ליותר ויותר בלתי אפשרית. וכך הנשמה הזו נסגרת יותר ויותר לתוך עצמה עד הסוף הבלתי נמנע. הרבה פעמים במהלך הסרט הרגשתי שהמוסיקה, הגיטרות, הרעש הזה, קצת מכסים על מה שיש לאיימי ווינהאוס לספר לעולם, ולכן המקומות המרגשים ביותר הם הביצועים השקטים, האנ-פלאגד של ווינהאוס לשירים של עצמה (בעיקר סצינת אודישן אחת יפהפיה). יוצאת דופן היא סצינת הדואט שלה עם טוני בנט, האיידול שלה. שם, למרות שהיא מבצעת שיר שהוא לא שלה, בסצינה הזו רואים איך ווינהאוס מתגמדת חזרה אל אותה בחורה אנגליה פשוטה שרק רוצה לשיר, ועוזבת את הדימוי הבלתי הגיוני שהתקשורת יצרה לה. שם היא הכי אמיתית, ובמקומות האלו היא הכי מרגשת.

(FILES) In this June 22, 2007 file picture, British pop singer Amy Winehouse performs at the Glastonbury music festival, in Pilton, Somerset, in south-west England.   Winehouse was admitted to hospital after feeling at her home on June 16, 2008 her agent announced. AFP PHOTO/FILES/CARL DE SOUZA (Photo credit should read CARL DE SOUZA/AFP/Getty Images)

אסיף קאפאדיה יודע להוציא מתוך מאות שעות חומר הגלם, ומהראיונות עם האנשים הכי קרובים אליה (אף פעם לא בשיטת ה"ראשים המדברים", כלומר, הם רק נשמעים ולא נראים – בחירה בימויית חכמה שמשאירה את הפוקוס על נושא הסרט) את התמצית הרגשית המתוסבכת שהיתה איימי ווינהאוס.

יש גם רגעים שבהם קאפאדיה מועד, ואלו הם בעיקר הרגעים שבהם הוא נזכר שהוא שכח להכניס פרט חשוב, אז הוא חוזר רגע לאחור כדי להכניס דברים לקונטקסט, אבל זה נעשה בצורה מקרטעת. "אה שכחתי לספר לכם שהיא היתה בולימית. כבר מגיל 15 היא היתה כזאת", או "אה, חשוב גם לומר שכבר כילדה היא חיה בצל הפירוד של הוריה". אלו הם אלמנטים חשובים בסיפור של ווינהאוס, והדרך שהם משולבים בסיפור שוברת קצת את הרצף. וכן, אביה של ווינהאוס יוצא קצת אופורטוניסט מהסיפור הזה, אבל מדובר בעיקר בסצינה אחת ברוטלית למדי (כשווינהאוס בחופשה באי רחוק), אבל השפעתו של אביה של ווינהאוס על חייה היא בעיקר בהיעדרו. בעובדה שברוב המקרים שהיא היתה צריכה אותו הוא לא היה שם.

אז יש קצת חריקות בסרט הזה, אבל הן מעטות וזניחות. ואני מניח שמי שמכיר את יצירתה של ווינהאוס יותר לעומק ממני ודאי יחנק יותר מדמעות. אני חוויתי את הסרט הזה כמסע עדין אל תוככי נפש מסוכסכת שרצתה מקום שקט על פני כדור הארץ, מקום שבו תוכל לבטא את עצמה בצורה נקייה וטהורה, אבל המקום הזה לא היה קיים, אז היא הרסה את עצמה עד שגופה בגד בה, והיא נפחה את נשמתה. סרט יפה ומרגש, גם לאדם כמוני, שפחות בקיא בשירים של נושא הסרט.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “איימי: הביקורת

  1. "מסע עדין אל תוככי נפש מסוכסכת שרצתה מקום שקט על פני כדור הארץ, מקום שבו תוכל לבטא את עצמה בצורה נקייה וטהורה, אבל המקום הזה לא היה קיים"- אבחנה מדויקת ויפה.
    גם אני אהבתי מאוד את הסרט. ראיתי אותו כטרגדיה קלאסית, שמונעת ע"י גורל שנקבע מראש. האם יכל להיות לאיימי סוף אחר? (הביקורת שלי בקישור)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s