פרסי אופיר 2015: סיכום שלב א'

תם חודש יולי. הסתיימו להן הקרנות האקדמיה לשנה זו (כלומר: יש עוד כמה ספיחים. אבל כל הסרטים כבר נחשפו. לחברי האקדמיה. לא לקהל הרחב. חס וחלילה)

המירוץ יצא לדרך לפני חודשיים וחצי עם 31 סרטים. 4 פרשו בדרך. כמה מסקנות:

נדמה ששנת 2015 בקולנוע הישראלי היא שנה בינונית למדי. בבואי להכין את רשימת המועדפים שלי לשנה זו (רשימה שתחשף בהמשך הפוסט הזה) היו לי מעט מאוד התלבטויות. היו מעט מאוד סרטים ישראלים שהרשימו אותי השנה. אבל אני לא מתייאש. עם זאת צריך לומר שמשהו בתחרות המקולקלת הזו מתחיל להשתנות. נדמה לי שערך התחרות, בעיניי היוצרים עצמם, בירידה. לא רק שכמה סרטים פרשו. יש לא מעט שלא ניגשו בכלל. הם רוצים לקבל חשיפה ראשונית במקום אחר, ורק אז לבוא לשיפוט האקדמיה.

הבה נעשה ספירת מלאי:

הפורשים:

"איביזה"  – הם ידעו שאין להם מה לחפש בתחרויות פרסים. סרט לא טוב.

"אווה" – פרויקט מסקרן, אבל עדיין לא גמור. פרשו עוד לפני התחלת ההקרנות.

"אבוללה" – גם הוא לא גמור. היוצר עשה חישוב מסלול מחדש, והעדיף לגמור את הסרט בנחת.

"רבין יום אחרון" – עמוס גיתאי די שנוא בישראל. פרש כשבוע לפני ההקרנה המתוכננת (כנראה שהוא קיבל את הידיעה על כך שהוא התקבל לונציה, ועשה את החישובים שלו. מה איכפת לו מהאקדמיה בישראל, אם יש לו את הבמה האיטלקית המכובדת?)

אלו שלא ניגשו:

"צילי" – כנראה שלעמוס גיתאי לא אכפת בכלל מהאקדמיה הישראלית. הוא בסך הכל חיפש פלטפורמה להציג את סרטיו. "צילי" כבר הוקרן מסחרית (ונקטל). מי צריך עוד כאב לב. הלאה. לכאב הלב הבא.

"גאליס" – זוכרים? בשנה שעברה הם פרשו מהתחרות ברגע האחרון. היו הצלחה מסחרית לא קטנה בקיץ שעבר. סרט המשך כבר בעבודה. אבל פרסי אופיר? למי אכפת?

"גויאבות" – לא ניגש בכלל לתחרות. יצא למסכים לפני כמה שבועות. לא מתעניין בכלל בפרסים (שכנראה לא היה מקבל בכלל)

"סיפור על אהבה וחושך" – הסרט של נטלי פורטמן, שכולם היו בטוחים שיהיה אחד המועמדים המובילים, לא ניגש בכלל לתחרות. הוא כבר הוקרן בפסטיבל קאן השנה, וזכה לביקורות מעורבות. אולי התגובות האלו גרמו ליוצרי הסרט להימנע מאש צולבת נוספת בהקרנות האקדמיה, ולהטיס את הסרט ישר אל המסכים הישראלים (לפי מה שאני יודע, הפצה מתוכננת בספטמבר).

"ההר" – הפרויקט המאוד מסקרן של יעל קיים התקבל לפסטיבל ונציה, ובכלל לא הוגש לשיפוט האקדמיה הישראלית. כי כנראה חשוב יותר ליוצרים לשמוע פידבק ביקורתי מקהל ומבקרים, ורק אח"כ להרגיש ראויים לפרסים.

"תיקון" – פספסתי את ההקרנה של הסרט הזה בפסטיבל ירושלים, ומסתבר שכנראה חבל. הסרט זכה בפרס הראשון שם. אבל מי צריך את האקדמיה הישראלית, כשיש במה מכובדת כמו הפסטיבל הזה כדי להציג את הסרט?

"אבינו" – הפרויקט החדש והמסקרן של מני יעיש ("המשגיחים"). הפרויקט עדיין מחפש מימון כדי להשלים את ההפקה. אני מאוד מעריך את מני יעיש על הסבלנות שלו. כל הסימנים מראים שיהיה כאן פיצוץ של סרט. אבל יעיש רוצה לגמור את הסרט כמו שצריך, ורק אז לחשוף אותו, כנראה בפסטיבלים קודם, ואולי אח"כ בהקרנות מסחריות (בהתאם לתגובות). פרסי אופיר יבואו רק אח"כ.

"הפורצת" – הגר בן אשר כנראה עדיין בחדר העריכה עם הפרויקט המסקרן מאוד שלה. גם היא לוקחת את הזמן. העיקר שלא למהר, לא להיכנס לפאניקה מהדבר הזה שנקרא "פרס אופיר", לשייף את היהלום, ורק אח"כ לחשוף אותו לציבור הרחב.

ובמסגרת התמוהים:

בפסטיבל לוקרנו המתקרב יש מסגרת מיוחדת לסרטים ישראלים שנמצאים בתהליכים שונים של הפקה. סרטים לא גמורים. 6 סרטים נבחרו למסגרת הזו במטרה למצוא מימון להשלמת ההפקה. בין הסרטים שבמסגרת הזו ניתן למצוא את "אבינו" של מני יעיש, "לב שקט מאוד" של איתן ענר (מאוד אהבתי את "סיפור חצי רוסי" שלו, ואת דרמת הטלויזיה "הצל של החיוך שלך". במאי מעניין שלא מצליח לפרוץ באמת), וגם…"מלחמת 90 הדקות" של אייל חלפון. זה האחרון דווקא כן הוגש לשיפוט האקדמיה הישראלית. וראיתי אותו. והוא נראה גמור לגמרי. לא סרט טוב במיוחד, אבל גמור לגמרי. לא ממש מבין מה הוא עושה בלוקרנו, ולמה הוא ניגש לתחרות האופיר אם הוא חושב שהוא לא גמור. לא נראה לי שהוא יקבל הרבה מועמדויות, ובכך הוא די יקבר.

וגם: מתוך 27 הסרטים שבתחרות, ראיתי 26. אחד מהם, משהו על מעשיות הרבי נחמן, הוקרן בסטרימינג בלבד לחברי האקדמיה, ולא היתה לי גישה לסרט הזה. אבל אין לו סיכוי (הסרט, אגב, דובר אנגלית. בכיכובו של יהודה ברקאן!). ואם להאמין לדיווח על הסרט הזה באתר "כיפה", הבמאי בכלל לא מתכוון להוציא את הסרט להפצה מסחרית. אז למה הסרט בכלל מתמודד בתחרות פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע אם הסרט לא יהיה בכלל בקולנוע?

———————–

ועכשיו לא למה שאין בתחרות, אלא למה שיש. מעט מאוד סרטים מההיצע שבתחרות באמת אהבתי. למעשה, רק שני סרטים ממש מצוינים בעיניי: להמשיך לקרוא