סבנה: הביקורת

כשיצאתי מההקרנה, מישהי שאלה אותי: נו, מעניין?

עניתי לה: מעניין – כן, סרט טוב – לא.

מעניין – כי "סבנה" מספר על אירוע הסטורי משמעותי בתולדות ימי המדינה שקרה לפני שנולדתי, אירוע ששמעתי עליו רק ברמזים, ועכשיו למדתי עליו בצורה יותר מלאה ומקיפה.

זה לא סרט טוב בעיניי כי זה לא כל כך סרט. מדובר יותר בכתבה טלויזיה מרתקת, אבל ממש לא בסרט.

 sabenaצריך לומר: רוב הסרט הזה, "סבנה", מורכב משחזורים בעזרת שחקנים את שאירע באותו היום, ה-8 במאי 1972. אל השחזורים מצטרפים ראיונות בשיטת ה"ראשים המדברים" עם האנשים המרכזיים שלקחו חלק באירוע (כלומר, אלו שעוד בחיים), ביניהם אנשים מהחשובים ביותר (בנימין נתניהו, שמעון פרס, למשל), ועם אנשים שקשורים לאותם אנשים שהיו שם (למשל, בתו של הטייס הראשי). כשהסרט מתחיל, בנמל התעופה בבלגיה, הוא נוקט בשיטת עריכה שמציגה לי את הדמויות שישחקו תפקיד מרכזי באותה דרמה. התחלתי לחשוב על סרט אחר, שגם הוא תיאר אירוע שקרה, וגם הוא מתחיל בדרך דומה. אבל זה כל כך חבל שיוצרי הסרט "סבנה" לא לקחו שיעורים מפול גרינגראס. כי "טיסה 93" (ולפני כן "יום ראשון הארור", ואחרי כן "קפטן פיליפס") נוקטים בשיטה של היפר ריאליזם. מכניסים אותי, כצופה, אל תוך האירוע, מערבים אותי רגשית בכל מה שקורה, בעזרת כלים קולנועיים של עריכה קצבית, וצילום תזזיתי וקרוב. העירוב של הריאליסטי והפיקטיבי בסרטיו של גרינגראס הוא מושלם, והקצב שלהם מגביר את פעימות הלב.

אצל יוצרי "סבנה" הכל מתנהל על מי מנוחות. הכל מנומס שכזה, שקט ומחויך, ללא עצבים, ללא התרגשות, כאילו אנחנו צופים בסרט טבע בנשיונל ג'יאוגרפיק. אנחנו צופים בחיות טורפות, אבל לא ממש אכפת לי ממה שקורה. הכל פסטורלי. מובן שגם העריכה לא תורמת (למשל, דמות של אחד הנוסעים המוצגת בהתחלה, דמות שיש לה תפקיד חשוב בסוף הסיפור, עם השתלטות הכוחות הישראלים בעניין איזשהו רימון, הדמות הזו כמעט ונעלמת לחלוטין במהלך כל הסרט עצמו. עוד למשל, ארבע השעות שבין 1 ל 5 בבוקר נעלמו כלא היו. עורך מיומן היה משתמש בזמן המתקדם בצורה הרבה יותר מלחיצה).

הסרט הזה שמספר את דרמת חטיפת מטוס סבנה חסר בדיוק את זה. את הדרמה. יוצרי הסרט שכחו שהסכסוך הזה שקיים כאן, הסכסוך הישראלי פלסטיני, הוא סכסוך מאוד אמוציונלי. זה לא דיון מנומס ואקדמי מסביב לשולחן משרדי. זה סכסוך הסטורי שמערב אבות וסבים, אמונות וצורך למחול על כבוד, זכרונות כואבים, ושאלות עמוקות של זהות. כל זה, ועוד הרבה יותר, מתנקז לסרט מנומס מדי שמנסה להציג את כל הצדדים שבסכסוך הזה (גם הצד הפלסטיני וגם הישראלי מציגים כאן את דעותיהם), אבל בלי המעורבות הרגשית הכל כאילו נאמר מהשפה והחוצה, לא באמת מעורר עניין.

יכול להיות שהסרט הזה נעשה בכלל עבור קהל לא ישראלי. כל הכותרות והכיתוביות כתובות באנגלית. אולי "סבנה" נועד בכלל להסביר לאנשים שלא חיים במזרח התיכון מה זה הסכסוך הזה, ומי ולמה נלחמים פה כל כך הרבה זמן. אבל אלו שיצפו בזה לא יבינו למה אנשים מוכנים להתאבד בשביל מטרה כזו, למה אנשים מוכנים לסכן את חייהם, לעשות פעולות פטאליות כל כך, אם הסרט הזה כל כך רגוע ומנומס. "סבנה" הוא מעקב אחרי יממה בחיי המדינה הזו, אבל לא בחיי האנשים שהפעילו את הדרמה הזו. וגם הנסיונות המעטים שיש כאן לדרמה (נגיד, הטייס ואשתו) נדמים מסכנים ופתטיים, בגלל סגנון הצילום הנקי כל כך, והעריכה השקטה והנינוחה.

בקיצור, "סבנה" הוא מסמך מעניין, הוא רק לא ממש קולנוע.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s