ארכיון חודשי: ספטמבר 2015
פסטיבל חיפה 2015: לא צפוי
(שם הסרט במקור: Unexpected)
פעם בשנה עושים סרט כזה בארה"ב. סרט שיש בו כנות עצומה, רגישות כובשת, והבנה אנושית עמוקה של נפש האדם. במקרה של הסרט הזה, נפש האשה.
אז אשה שרוצה גם קריירה וגם ילדים ומשפחה – זה אפשרי בכלל? ואיך החברה מסתכלת על זה? החברה בכלל מעודדת נשים לצאת לעבודה, או שהיא תעדיף לראות את האשה נשארת בבית, מגדלת את הילדים? שאלות גדולות. "לא צפוי" הוא סרט קטן. ובתור שכזה הוא מתרכז בסיפור של שתי נשים. אחת בת 30, השניה בת 18. שתיהן נמצאות בהריון. שתיהן בהריון ראשון. ושתיהן מתלבטות בשאלות זהות נשית בעולם.
לחובתו של הסרט אפשר אולי לומר ש להמשיך לקרוא
פסטיבל חיפה 2015: גוף
(שם הסרט במקור: Cialo)
זה הסרט שזכה בפרס הבימוי של פסטיבל ברלין (בשיתוף עם הבמאי של "בראבו!")? זה?!
וואי, איך הסרט הזה עצבן אותי. יש משהו ב"גוף" שמנסה לבדוק את הקשר בין גוף לנפש. והוא מטייל בשטחים של על טבעי. של קשר עם רוחות של אנשים קרובים שעברו מן העולם. והוא די משעשע. אבל זה לא הומור טוב לב.
הסצינה הראשונה די תמוהה. מצחיקה, משונה, אבל תמוהה. בסופה משכתי בכתפיי וחשבתי: נו, הומור פולני. אבל גם אח"כ יש כל מיני קרעי סצינות עם הומור משעשע אמנם, אבל גם כזה שהוא די מופרך עד שאני לא ממש יכול להתייחס ברצינות לסיפורים של הדמויות האלו.
ובכלל, במרכז הסיפור יש להמשיך לקרוא
פסטיבל חיפה 2015: בראבו!
(שם הסרט במקור: ! Aferim)
הסרט הזה הוא אחד המדוברים בעולם השנה. זוכה פרס הבימוי בפסטיבל ברלין בפברואר, הסרט סחט תשואות רמות מהמבקרים, עורר דיון פומבי רחב ברומניה, ונבחר לייצג את רומניה באוסקר השנה. מה גם שראדו ז'ודה, הבמאי, זכה עם סרטו הקודם בפרס האקדמיה הרומנית לקולנוע על סרטו "כולם במשפחה שלנו" (שמאוד אהבתי). אז בטח שהלכתי לראות את "בראבו!"
מסקנה: זה סרט מעורר מחשבה, מרשים מאוד, אבל מאוד שונה מסרטו הקודם של ז'ודה, ולטעמי גם הרבה פחות טוב.
קודם כל, צריך לדעת: "בראבו!" הוא סרט תקופתי המתרחש במאה ה-19, והוא מצולם בשחור לבן. עוד צריך לדעת שבניגוד מוחלט ל"כולם במשפחה שלנו", שהיה סרט דחוס, וברובו בלוקיישן אחד, כלומר הדרמה שם התפרצה בגלל המקום הצר והזמן המכווץ, "בראבו!" הוא סרט הרבה יותר רחב מהבחינה הזאת. הוא נפרס על פני הרבה לוקיישנים, המון ניצבים (כשהבמאי שולט בצורה אבסולוטית בכל מה שמתרחש בפריים. ומתרחש המון), אבל בעיקר צריך לדעת שכמעט כל השוטים בסרט מצולמים בעדשה רחבה. כמעט אין קלוז אפים בסרט. רוב הסצינות הן שיחות המתנהלות בין הדמויות שמצולמות מרחוק.
אבל נלך צעד אחד אחורה: לכאורה, למה צריך לעניין אותי סיפור רומני מהמאה ה-19? אז התשובה הברורה וההגיונית: כי המצב היום, ברומניה, באירופה (וגם בישראל) לא הרבה יותר טוב. סיפור פשוט: אב ובנו, משרת החוק ועוזרו, יוצאים למשימה להחזיר עבד צועני שברח לאדונו אחרי ששכב עם אשת האדון. ובמהלך כל הסרט אנו שומעים גינויים, גידופים, קללות, וסתם אמונות תפלות בקשר לכל מי שאינו רומני. צוענים, יהודים, איטלקים, אנגלים, ועוד כהנה וכהנה, כל אחד מהעמים זוכה כאן למנה גדושה של גזענות 'טובה'. אז השאלה הפשוטה היא: האם כל זה עבר מהעולם? והתשובה כמובן – לא.
אז מצד אחד, המבט הרחב על התופעה מכריח אותנו ל להמשיך לקרוא
פסטיבל חיפה 2015: הקומה למטה
(שם הסרט במקור: Un etaj mai jos)
יצאתי מההקרנה הזו עם רגשות מעורבים. מצד אחד, סרטו הקודם של ראדו מונטאן, "יום שלישי אחרי החגים", היה אחת מהדרמות הטובות יותר של השנים האחרונות. וסרטים רומנים בעשור האחרון מתחבבים עלי יותר ויותר (חוץ מהסרטים של קורונליו פורומבויו). מצד שני, יש משהו קצת מפוזר דעת ב"קומה למטה". הדרמה בסרט הזה נמרחת, לא ממורכזת ולא אפקטיבית. יש בה יותר אופי אפיזודיאלי, נעים ומשעשע למדי. מצד אחד, האופי הנעים של הסרט הזה מונע ממחזה המוסר הזה להפוך לדידקטי. מצד שני, פיזור הדעת שלו מונע ממנו גם להיחרט בנפש שלי.
אם לא הייתי יודע שזה סרט רומני, הייתי מנחש שזה להמשיך לקרוא
פסטיבל חיפה 2015: בראש מורם
(שם הסרט במקור: La Tête Haute)
בעיה, הסרט הזה. יש לו הרבה כוונות טובות. ויש לו קלאסה. אבל הוא כושל בעיניי דרמטית.
הבמאית עמנואל ברקו עשתה כאן סרט שמנסה לספר על ההתמודדות של הממסד הצרפתי עם תופעת הנוער האלים. כיצד כל מערכת המשפט, המשטרה, המוסדות השונים לטיפול בנוער עברייני, העובדים הסוציאלים, כל המערכת השלטונית שתפקידה לטפל באוכלוסיות בעייתיות – הסרט הזה בא לבדוק עד כמה, אם בכלל, העבודה שלהם אפקטיבית.
כוונות נעלות. אבל, מסתבר, עמנואל ברקו היא לא האחים דארדן. היא בחרה שחקן ראשי שמזכיר קצת את ג'רמי רנייה, אחד מהקבועים של הדארדנים, אבל מסתבר שרנייה שחקן הרבה יותר טוב מרוד פאראדו, השחקן הראשי של "בראש מורם". כי הפאראדו הזה מכווץ שרירים כל הזמן. וההתפרצויות שלו אלימות מאוד, ופתאומיות. פאראדו לא מצליח לגרום לי להבין מה זה הדבר הזה שמפעיל אותו. למה ההרס העצמי הזה. מה מדליק אותו. אין לו את היכולת לבנות את ההתפרצויות הדרמטיות שלו בצורה הדרגתית, כדי לקחת אותי למסע אל תוך הנפש שלו.
כי הפתיל שלו קצר מאוד. קצרצר. פתילצ'יק. מתחילה שיחה, ואחרי משפט וחצי להמשיך לקרוא
פסטיבל חיפה 2015: אספלט
(שם הסרט במקור: Asphalte)
בפסטיבל קולנוע רואים בדרך כלל סרטים גדולים. חשובים. כאלו שעשו הרבה רעש בפסטיבלים בינלאומיים. או כאלו שעשו חיל במדינות המוצא שלהם. או כאלו שדנים בנושאים חברתיים, פוליטיים, וכיוב'.
"אספלט" הוא לא זה, ולא זה, ולא זה. ולא זה. מה שלא אומר שזה לא סרט טוב.
צריך לומר: "אספלט" הוא סרט זניח לגמרי. כזה שנמס מהזכרון פחות או יותר ברגע שיצאת מהאולם. אבל תוך כדי צפיה הוא מצחיק, מוזר, משעשע, ויש בו גם עדינות אנושית יפה, גם אם לא אפקטיבית.
כבר מתחילת הסרט ברור שמדובר כאן בקומדיה. מצחיקה. הטיימינג, הצילום, הסיטואציות – הכל מכוון לאפקט קומי. וזה עובד, בד"כ. אבל הסרט מבקש גם לספר כמה סיפורים אנושיים מרגשים. ושם הוא מפספס. כי הסרט הזה כל כך מוזר לרגעים, כל כך מתענג על הווירדיות שלו, עד שכל סיכוי לסימפטיה אמיתית לדמויות האלו עף מהחלון.
כי הדמויות האלו לא להמשיך לקרוא
פסטיבל חיפה 2015: למה עזבתני
וואו, זאת היתה חווית צפיה קשה. ולא בגלל התוכן (למרות שהסוף כאן מזעזע. או לפחות מתכוון לזעזע. הוא לא ממש מצליח). זאת חוויה צפיה קשה בגלל הסגנון המאוד, אהמ, איך נאמר את זה, יומרני. "למה עזבתני" מתרכז יותר באיך לעשות את הסרט מאשר בתוכן שלו. והוא מכביד מאוד על הצופה, מנתק אותו (אותי) מהדמויות וממה שקורה להן, כך שהסוף נחווה על ידי כאיזשהו רצון אמנותי להיות חשוב, ולא כאמירה בעלת איזשהו תוקף. שלא לדבר על הרצינות התהומית של הסרט הזה. הכל כאן מאוד 'חשוב', ולא באמת מציאותי או קשור לאנשים שמרכיבים את העולם הזה.
מתוך "למה עזבתני". צילום: יח"צ
איתן 