ריקי והפלאש: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ricky and the Flash)

תלוי איך אתם באים לסרט הזה. כי יש כאן את

מריל סטריפ!!!

ויש גם את

הבת של מריל סטריפ!!

והן משחקות אמא ובת!!

אבל יש גם מהלכים דרמטיים מגוחכים, מצוירים בקו אחד לא אמין, ויש גם נסיון מסכן להגיד משהו על פערים תרבותיים בין האוכלוסיות השונות באמריקה של היום.

אז אם אתם באים לראות סרט איכות עם מריל סטריפ, סביר להניח שתתאכזבו. כי מריל סטריפ מצוינת, אבל הסרט לא.

אבל אם אתם באים מראש עם ציפיות נמוכות, יכול להיות שתופתעו לטובה. כי בכל זאת, מריל סטריפ…

ricky and the flash"ריקי והפלאש" הוא, בסופו של דבר, בידור סביר ונעים ליומיות. סרט חסר משקל לחלוטין, שלא משאיר כמעט כלום ביציאה מהאולם, אבל כזה שמעביר שעה וחצי בכיף. כי יש בו בכל זאת משהו. מריל סטריפ. אני באמת לא יודע איך היא עושה את זה. כבר לפני כמה חודשים, כששמעתי שהיא הולכת לשחק זמרת רוק, חשבתי: מממ, זה מעניין. זה לא בדיוק הטייפ קאסט לאשה לא צעירה כמו סטריפ. רוקנרול זה אנרגיה, גיטרות, תופים, קצת דיסטורשנים, אורח חיים פרוע, אהבה חופשית, וכל מה שאנשים שמתקרבים לגיל השלישי כבר זנחו מזמן. אנשים בגיל הזה כבר התחתנו, ועשו ילדים, ואולי גם התגרשו והתחתנו שוב, ועשו עוד ילדים, והתיישבו במקום אחד, וגם בדעתם. אבל מריל סטריפ לוקחת את התפקיד הזה ומשתלטת עליו כאילו היא היתה מאז ומתמיד ריקי רנדזו, זמרת רוק. והכי מדהים: ניכר שסטריפ לקחה שיעורי גיטרה ופיתוח קול (היא לא זמרת גדולה, אבל את שירי הרוק שבסרט היא מבצעת בקול צרוד ומרשים למדי), ובכלל, ניכר שסטריפ עבדה קשה מאוד על החיצוניות (הבגדים, האיפור. שימו לב כמה היא מרגישה לא בנוח כשהיא נאלצת ללבוש שמלה תכלכלה), והחיצוניות הזו מקרינה על החספוס הפנימי של הדמות הזו. ובאותה הנשימה ניכר שמריל סטריפ לקחה את כל העבודה הקשה שהיא עשתה כהכנה לסרט הזה, הפנימה אותה, ומוציאה אותה החוצה כמעט בלי מאמץ. ב"ריקי והפלאש" היא לא מריל סטריפ. אני לגמרי יכול להאמין שהיא זמרת רוק קשת יום. ההתנהגות שלה, ההליכה שלה בסטים שג'ונתן דמי הבמאי העמיד, הכל קליל כזה, כאילו בלי מאמץ. עבודה של שחקנית גדולה שלא צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד.

ושני שחקנים מקלים מאוד את העבודה על סטריפ. אחת היא כמובן מאמי גאמר, הבת של סטריפ בחיים. בהתחלה עוד חשבתי שגאמר עובדת על טון אחד, טון עגמומי עד כועס. אבל האנרגיה שבין שתי הנשים האלו, אמא ובת, על כל המשקעים שיש ביניהן, הכל עובר לגמרי את המסך, עד לאותו רגע קטנטן בחתונה בסוף, רגע קטן של חסד קולנועי מרגש בין אמא ובת, על המסך ובחיים.

והשני הוא ריק ספרינגפילד. אני מכיר את השם הזה כזמר רוק אמריקאי ותיק מאוד. וכאן הוא משחק גיטריסט בלהקה של סטריפ, שהוא גם בן זוגה הארעי-קבוע. ראשית, ספרינגפילד מביא עימו את הסביבה ואת המנהגים של זמרי רוק, והכל נראה אוטנתי ואמין לגמרי בכל קטעי ההופעה. ובכלל, מוסיקת הרוק שבסרט הזה סוחפת ומדביקה את כל החלקים של הפחות חזקים שלו בדבק שמחזיק את הדמויות ביחד. שנית, מסתבר שלספרינגפילד יש את הדבר הזה שנקרא נוכחות קולנועית שאי אפשר להתעלם ממנה, והוא אמנם לא מריל סטריפ, בעיקר כי הוא בסביבה הטבעית שלו, אבל משהו בסצינות שלהם (בעיקר מחוץ לבמת ההופעות) עובד יפה ומרגש.

וצריך גם לומר שג'ונתן דמי הבמאי מביא עימו שנים ארוכות של עבודה בסרטים מוסיקליים עם אמני רוק קאנוניים (ניל יאנג, ברוס ספרינגסטין, למשל), כך שהוא יודע איך לצלם ולערוך סרטים כאלו (דקלן קווין מצלם את הסרט עם הרבה תנועה, הרבה שוטים שמתקרבים פנימה, או זזים הצידה בטרוולינג שוט. הרבה אנרגיה יש בצילום).

ואז צריך לדבר גם על מה שפחות טוב בסרט הזה. כי כנראה התסריטאית דיאבלו קודי (שזכתה באוסקר על "ג'ונו" כי היא כתבה דיאלוגים נהדרים, ומאז כולם חושבים שהיא תסריטאית מעולה, והיא לא, כי דיאלוגים מתחכמים זה רק חלק מכתיבת תסריט, ואפילו לא החלק המרכזי) רצתה להגיד משהו על אמריקה של היום. לזמרת הרוק שבמרכז הסרט יש כתובת קעקע של יבשת אמריקה על הגב (עם דגל ארה"ב). והיא הצביעה למפלגה הרפובליקנית. ויש לה בעיה עם הנשיא הדמוקרטי של היום (שהוא גם שחור. כמו האשה שהחליפה אותה במיטתו של אבי ילדיה). ובכלל, מוסיקת רוק כמו שיש בסרט היא בסיס האמריקנה. שירים של ברוס ספירנגסטין, מייצג מעמד הפועלים האמריקאי. הכל נמצא בסרט. השאלה מה עושים עם זה. כי מערכות היחסים שבסרט כמעט ולא קיימות בתסריט. לא הרבה קורה בסרט. יש הרבה אוויר (שאותו ממלאים סטריפ והמוסיקה), אבל ה'לא קורה' הזה גם לא מקדם שום אמירה על אמריקה המסוכסכת עם עצמה, אמריקה של פלגים חברתיים שלא נפגשים. כנראה היתה איזושהי כוונה לאמירה חברתית משמעותית, אבל הסרט הזה רק מסמן אבני דרך, אבל הוא לא הולך בשביל. מה גם שקווין קליין עושה אולי את התפקיד הרע ביותר בקריירה שלו, תפקיד שהוא כמעט קריקטורה על גבר קפוץ תחת.

אז תעזבו אתכם מדרמות גדולות. "ריקי והפלאש" הוא תצוגת תכלית של שחקנית גדולה, ושל אחלה מוסיקה. לא הרבה יותר מזה. אבל גם זה משהו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s