הביקור: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Visit)

יש ב"ביקור" סצינה אחת יפה. כמעט. סצינה אחת כמעט יפה בסרט אחד שלם. בסצינה הזו האח מושיב את האחות על כסא מול מצלמה ומבקש ממנה לספר משהו אישי. והיא אכן פותחת בנאום מרגש (ובכן, כמעט מרגש). בחשיבה חכמה של בימוי, באותו רגע נסגרת העדשה על פניה של האחות, מקרבת אותנו אל הדמות, אל המחוזות הנסתרים של הנפש. וממש באותו רגע, באמצע שיא הרגש, שואלת האחות את האח: "תגיד, אתה עושה עלי עכשיו קלוז-אפ?!". וככה, בבת אחת, הרגע המרגש מתפוגג ונעלם לו.

מ. נייט שאמאלאן היה פעם במאי גדול ומבטיח. הוא עשה את "החוש השישי" והפך לילד הפלא. גם "בלתי שביר" היה לא רע, ו"סיינס" לא אכזב. אבל מאז, שאמאלאן הפך לבדיחה המהלכת של עולם הקולנוע. כשלון אחרי כשלון אחרי כשלון. אני, כשלעצמי, הלכתי אחריו הרבה זמן, סלחתי לו על כל מיני טעויות, אבל מול סרטו הלפני אחרון גם אני לא יכולתי עוד, ואמרתי שגם אני מודה שהפעם זה סרט לא טוב. ועכשיו הגיע "הביקור". ואולי הנחמה היחידה שלי היא שיותר נמוך מזה לא יכול להיות. כי יש לו כשרון. הוא פשוט הלך לאיבוד.

"הביקור" הוא סוג של סרט פאונד-פוטג'. האח והאחות מצלמים סרט, ומה שהם מצלמים זה מה שאני רואה. ובהתבסס על להמשיך לקרוא