הביקור: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Visit)

יש ב"ביקור" סצינה אחת יפה. כמעט. סצינה אחת כמעט יפה בסרט אחד שלם. בסצינה הזו האח מושיב את האחות על כסא מול מצלמה ומבקש ממנה לספר משהו אישי. והיא אכן פותחת בנאום מרגש (ובכן, כמעט מרגש). בחשיבה חכמה של בימוי, באותו רגע נסגרת העדשה על פניה של האחות, מקרבת אותנו אל הדמות, אל המחוזות הנסתרים של הנפש. וממש באותו רגע, באמצע שיא הרגש, שואלת האחות את האח: "תגיד, אתה עושה עלי עכשיו קלוז-אפ?!". וככה, בבת אחת, הרגע המרגש מתפוגג ונעלם לו.

מ. נייט שאמאלאן היה פעם במאי גדול ומבטיח. הוא עשה את "החוש השישי" והפך לילד הפלא. גם "בלתי שביר" היה לא רע, ו"סיינס" לא אכזב. אבל מאז, שאמאלאן הפך לבדיחה המהלכת של עולם הקולנוע. כשלון אחרי כשלון אחרי כשלון. אני, כשלעצמי, הלכתי אחריו הרבה זמן, סלחתי לו על כל מיני טעויות, אבל מול סרטו הלפני אחרון גם אני לא יכולתי עוד, ואמרתי שגם אני מודה שהפעם זה סרט לא טוב. ועכשיו הגיע "הביקור". ואולי הנחמה היחידה שלי היא שיותר נמוך מזה לא יכול להיות. כי יש לו כשרון. הוא פשוט הלך לאיבוד.

"הביקור" הוא סוג של סרט פאונד-פוטג'. האח והאחות מצלמים סרט, ומה שהם מצלמים זה מה שאני רואה. ובהתבסס על אותה סצינה מהפסקה הראשונה, שאמאלאן כנראה רוצה שנבין שהאהבה לסרטי אימה נמצאת במקום מאוד עמוק אצלו, והמצלמה אמורה לחשוף את זה בצורה מאוד ישירה ובלתי אמצעית. רק שהאימה ב"ביקור" לא מפחידה בכלל.

נתחיל מזה שהיחס שלי לדמויות האלו של הילדים שאני אמור להיות חרד לגורלם נע מהאדיש לרתיעה מוחלטת מהם. כל הבניה הדרמטית של הסיטואציה הבסיסית צולעת עד לא קיימת (הם נוסעים לבקר את סבא וסבתא כדי לתקן קרע במשפחה. אבל מה היחסים שלהם עם אמא? למה זה כל כך חשוב להם? ומה האובססיה של הילדה עם דוקומנטרי, ושל הילד עם ראפ? זה נדמה יותר כמו מניירה של במאי-תסריטאי מאשר הסבר פסיכולוגי מניח את הדעת). שנית, באיזשהו שלב הילד מתחיל להחזיק גם הוא מצלמה, ואז הסרט מתחיל להיות מצולם עם 2 מצלמות, אבל כבר בסצינה מוקדמת בסרט, במעין מרדף משונה מתחת למדרגות הבית, כבר אז מתגלה החסרון של העבודה של שאמאלאן עם 2 מצלמות, והיא איבוד האוריינטציה. לא כל כך הבנתי איפה אני נמצא, עם מי אני נמצא, ומיהי ומהי הדמות שאני אמור לפחד ממנה.

ובכלל, אפשר להתחרע על הסרט הזה מהתחלה ועד הסוף. לעבור סצינה-סצינה ולהסביר מה לא עובד בה. אבל חבל על הנסיון. אני לא עד כדי כך רע לב. אני רק אומר שלא נבהלתי אפילו לשניה, לא התרגשתי אפילו לשניה, השחקנים רעים אחד אחד, והאפקט הכללי של הסרט היה יותר של צחוקים דווקא במקומות שלא היו אמורים להיות מצחיקים. ובסצינה האחרונה של הסרט, הסצינה שבה, באופן הכי ברור וחד משמעי, הבמאי פונה לרגש הנוצרי של הקהל האמריקאי ומבקש ממנו לסלוח לו על חטאי העבר, הסצינה הזו כבר עוברת את הגבול אל הפתטי והמגוחך (לפחות אם הסרט הזה היה טוב אז היתה לי סיבה לסלוח לך).

סרט לא מפחיד, לא מעניין, שמעיד יותר מכל שמה שנשאר מהבמאי המהולל מ. נייט שאמאלאן הוא שלד של אדם ששכח איך עושים את העבודה. סרט לא טוב, אבל ממש ממש לא טוב, "הביקור" הזה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s