סיקאריו: הביקורת

(שם הסרט במקור: Sicario)

יש משהו מתסכל בצפיה ב"סיקאריו". מתסכל – בגלל שבעת ובעונה אחת אתה צופה בבמאי בשיא כושרו, וגם בסרט מכעיס שמקרטע מאוד מבחינת הדרמה, והוא אפילו סרט שוביניסטי וגזעני.

סצינת הפתיחה של "סיקאריו" מהממת. כבר מכותרות הפתיחה, עוד לפני שנראית תמונה על המסך, כבר אז אפשר להרגיש משהו שונה באוויר. תקשיבו טוב לרגעים האלו. מוסיקה שקטה שלאט לאט (מאוד לאט) מתגברת (אחרי "התיאוריה של הכל", יוהאן יוהאנסון הוא השם החם בשטח המוסיקה המקורית לקולנוע. ובצדק). צילום מרחיב לבבות, שמצליח לתפוס גם את הקנווס הענק של המדבריות, וגם את המרחב הגדול שתופסים הפשע והטרור של ברוני הסמים במקסיקו  בעיירות קטנות וצפופות, ועדיין לתת קצב לסצינות האקשן האנרגטיות (רוג'ר דיקינס הגדול בעוד עבודה מפוארת), עריכה שיודעת לבנות מתח בעזרת קצב מדויק, ואפילו עבודה מאוד מוקפדת של עיצוב פס קול. הכל תורם לסצינת אקשן מותחת ונפלאה שמתפוצצת בנשמה.

sicarioואז, גיבורת אותה סצינה, שהיא גם גיבורת הסרט, נקראת אל משרד אקזקוטיבי כלשהו. ביחד עם השותף שלה למבצע היא יושבת בחדר המתנה. הם קוראים לה פנימה, ומודיעים לה ש להמשיך לקרוא