פסטיבל חיפה 2015: הקומה למטה

(שם הסרט במקור: Un etaj mai jos)

יצאתי מההקרנה הזו עם רגשות מעורבים. מצד אחד, סרטו הקודם של ראדו מונטאן, "יום שלישי אחרי החגים", היה אחת מהדרמות הטובות יותר של השנים האחרונות. וסרטים רומנים בעשור האחרון מתחבבים עלי יותר ויותר (חוץ מהסרטים של קורונליו פורומבויו). מצד שני, יש משהו קצת מפוזר דעת ב"קומה למטה". הדרמה בסרט הזה נמרחת, לא ממורכזת ולא אפקטיבית. יש בה יותר אופי אפיזודיאלי, נעים ומשעשע למדי. מצד אחד, האופי הנעים של הסרט הזה מונע ממחזה המוסר הזה להפוך לדידקטי. מצד שני, פיזור הדעת שלו מונע ממנו גם להיחרט בנפש שלי.

etaj mai josאם לא הייתי יודע שזה סרט רומני, הייתי מנחש שזה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2015: בראש מורם

(שם הסרט במקור: La Tête Haute)

בעיה, הסרט הזה. יש לו הרבה כוונות טובות. ויש לו קלאסה. אבל הוא כושל בעיניי דרמטית.

הבמאית עמנואל ברקו עשתה כאן סרט שמנסה לספר על ההתמודדות של הממסד הצרפתי עם תופעת הנוער האלים. כיצד כל מערכת המשפט, המשטרה, המוסדות השונים לטיפול בנוער עברייני, העובדים הסוציאלים, כל המערכת השלטונית שתפקידה לטפל באוכלוסיות בעייתיות – הסרט הזה בא לבדוק עד כמה, אם בכלל, העבודה שלהם אפקטיבית.

כוונות נעלות. אבל, מסתבר, עמנואל ברקו היא לא האחים דארדן. היא בחרה שחקן ראשי שמזכיר קצת את ג'רמי רנייה, אחד מהקבועים של הדארדנים, אבל מסתבר שרנייה שחקן הרבה יותר טוב מרוד פאראדו, השחקן הראשי של "בראש מורם". כי הפאראדו הזה מכווץ שרירים כל הזמן. וההתפרצויות שלו אלימות מאוד, ופתאומיות. פאראדו לא מצליח לגרום לי להבין מה זה הדבר הזה שמפעיל אותו. למה ההרס העצמי הזה. מה מדליק אותו. אין לו את היכולת לבנות את ההתפרצויות הדרמטיות שלו בצורה הדרגתית, כדי לקחת אותי למסע אל תוך הנפש שלו.

tete hauteכי הפתיל שלו קצר מאוד. קצרצר. פתילצ'יק. מתחילה שיחה, ואחרי משפט וחצי להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2015: אספלט

(שם הסרט במקור: Asphalte)

בפסטיבל קולנוע רואים בדרך כלל סרטים גדולים. חשובים. כאלו שעשו הרבה רעש בפסטיבלים בינלאומיים. או כאלו שעשו חיל במדינות המוצא שלהם. או כאלו שדנים בנושאים חברתיים, פוליטיים, וכיוב'.

"אספלט" הוא לא זה, ולא זה, ולא זה. ולא זה. מה שלא אומר שזה לא סרט טוב.

צריך לומר: "אספלט" הוא סרט זניח לגמרי. כזה שנמס מהזכרון פחות או יותר ברגע שיצאת מהאולם. אבל תוך כדי צפיה הוא מצחיק, מוזר, משעשע, ויש בו גם עדינות אנושית יפה, גם אם לא אפקטיבית.

כבר מתחילת הסרט ברור שמדובר כאן בקומדיה. מצחיקה. הטיימינג, הצילום, הסיטואציות – הכל מכוון לאפקט קומי. וזה עובד, בד"כ. אבל הסרט מבקש גם לספר כמה סיפורים אנושיים מרגשים. ושם הוא מפספס. כי הסרט הזה כל כך מוזר לרגעים, כל כך מתענג על הווירדיות שלו, עד שכל סיכוי לסימפטיה אמיתית לדמויות האלו עף מהחלון.

asphalteכי הדמויות האלו לא להמשיך לקרוא