פסטיבל חיפה 2015: בראש מורם

(שם הסרט במקור: La Tête Haute)

בעיה, הסרט הזה. יש לו הרבה כוונות טובות. ויש לו קלאסה. אבל הוא כושל בעיניי דרמטית.

הבמאית עמנואל ברקו עשתה כאן סרט שמנסה לספר על ההתמודדות של הממסד הצרפתי עם תופעת הנוער האלים. כיצד כל מערכת המשפט, המשטרה, המוסדות השונים לטיפול בנוער עברייני, העובדים הסוציאלים, כל המערכת השלטונית שתפקידה לטפל באוכלוסיות בעייתיות – הסרט הזה בא לבדוק עד כמה, אם בכלל, העבודה שלהם אפקטיבית.

כוונות נעלות. אבל, מסתבר, עמנואל ברקו היא לא האחים דארדן. היא בחרה שחקן ראשי שמזכיר קצת את ג'רמי רנייה, אחד מהקבועים של הדארדנים, אבל מסתבר שרנייה שחקן הרבה יותר טוב מרוד פאראדו, השחקן הראשי של "בראש מורם". כי הפאראדו הזה מכווץ שרירים כל הזמן. וההתפרצויות שלו אלימות מאוד, ופתאומיות. פאראדו לא מצליח לגרום לי להבין מה זה הדבר הזה שמפעיל אותו. למה ההרס העצמי הזה. מה מדליק אותו. אין לו את היכולת לבנות את ההתפרצויות הדרמטיות שלו בצורה הדרגתית, כדי לקחת אותי למסע אל תוך הנפש שלו.

tete hauteכי הפתיל שלו קצר מאוד. קצרצר. פתילצ'יק. מתחילה שיחה, ואחרי משפט וחצי כבר צעקות. ומכות. ושולחנות עפים באויר. ועוד צרחות. ואני לא מצליח להבין את הדמות הזו. לא מצליח למצוא את הנקודה הזו שכואבת לו. לא מצליח למצוא בעצמי אמפטיה לדמות הזו. כי מה שאני רואה הוא דמות שלעולם לא לוקחת אחריות. הוא אף פעם לא אשם בכלום. והוא לא חייב לאף אחד שום דבר. רק לעצמו. אז אם דברים לא מסתדרים איך שהוא רוצה – הוא צועק. וזה גורם לקקופוניה באוזן שלי. ולהתנתקות רגשית. וככה רוב הסרט.

ושרה פורסטייה, שחקנית מוכשרת שאני מסמפט בד"כ, גם היא לא מצליחה לפצח את דמות האמא שלו, דמות שדואגת קודם כל לעצמה, ורק אח"כ לילדים שלה. גם היא לא מצליחה לגרום להבין את הצורך התמידי שלה באהבה, והדמות שלה נראית יותר כמו קריקטורה.

מה גם שלסרט הזה יש בערך שלושה וחצי סופים. שזה בערך שניים וחצי יותר מדי. כי ברגע שגיבורנו המופרע לוקח סוף סוף, פעם אחת בחיים שלו, אחריות על משהו, שם הסרט היה צריך להיגמר (ושם, בכל זאת, יש סצינה אחת יפה, שבה גם עניין הזמן הקולנועי הלוחץ יוצר אפקט דרמטי). אבל הסרט ממשיך כדי להראות שלא הרבה השתנה. או שאולי כן. ויש גם מפגש אחרון עם השופטת. ואולי שם הסרט היה צריך להיגמר. וגם משם זה ממשיך. וזה מיותר.

ויש גם חוט תסריטאי שמראה שלפעמים יש הצלחות בשיקום נוער בעייתי. אחד כזה, בדמותו של בנואה מג'ימל (טוב מאוד), יכול היה להיות דוגמא לחיקוי עבור הנער הבעייתי. אבל זה נאמר רק ברמז, והאספקט התסריטאי הזה נזנח ולא מטופל כראוי (כלומר, לא מטופל בכלל).

אבל לא הכל רע. עמנואל ברקו הצליחה לגייס לצידה את גיום שיפמן, שצילם את "הארטיסט", והוא מוסיף הרבה חיים לסיטואציות המלאכותיות, ואת קתרין דנב, בתפקיד השופטת המבינה. לפחות דנב עושה את העבודה שלה כמו שצריך. גם לכאן היא מביאה את הנסיון העצום שלה, והשקט הנפשי שלה מהווה קונטרה מרשימה לרעש הלבן שיוצא ללא הפסק מהדמות הראשית.

כוונות טובות יש לסרט הזה. אבל דרמטית הוא לא עובד. מסקנה: אם אתם רוצים לראות סרט טוב על טיפול בנוער בעייתי – "טווח קצר 12" הוא הסרט בשבילכם.

הקרנה נוספת: ב-02/10.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s