פרסי האקדמיה האוסטרלית לקולנוע 2015: המועמדויות

אז כמה מועמדויות קיבל "מקס הזועם"?

רגע, לפני זה:

בשנה שעברה הקולנוע האוסטרלי נצץ מאוד. שני סרטים זכו במשותף בפרס הסרט הטוב ביותר. אחד מהם התגלה כסרט לא רע, אם כי מיושן למדי ("עקבות במים" של ראסל קרואו). השני לא הוקרן מסחרית בישראל, אבל בהקרנה סינמטקית אחת שהצלחתי לתפוס גיליתי את אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה ("הבאבאדוק"). ועוד כמה פרסים בטקס של השנה שעברה הלכו לכיוון סרט מדע בדיוני נפלא בעיניי ("יעד ידוע מראש"). אז בטח שיש סיבה להפנות מבט אל הטקס של השנה, לראות מה יש לקולנוע האוסטרלי להציע.

ואנחנו כבר לקראת סוף 2015. עוד מעט יתחילו כל אתרי הקולנוע לסכם את השנה. ברשימות השונות יופיע, לבטח, "מקס הזועם, כביש הזעם". הביקורות התעלפו מהסרט הזה. אני בכלל לא הלכתי לראות אותו. אני לא ממש אוהב סרטי אקשן. מכוניות מהירות לא עושות לי את זה (לא ראיתי אף אחד מסרטי "מהיר ועצבני". לא מזיז לי). לא ראיתי את אף אחד מפרקי הטרילוגיה המקורית משנות ה-80. אני גם לא ממש אוהב רוק כבד. ואיכשהו, לפי כל מה שקראתי, "מקס הזועם" גרסת 2015 הוא כמו סרט אקשן רועש מאוד, בווליום גבוה מאוד.

אז עם כל זה, לא היתה לי באמת סיבה לראות את "מקס הזועם". אבל המבקרים אוהבים אותו. והוא גם זוכה להערכה גדולה מאנשי מקצוע (אל תתפלאו אם תראו אותו מועמד לאוסקר עוד מעט). האקדמיה האוסטרלית העניקה ל"מקס הזועם: כביש הזעם" להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

חוקי הפשע: הביקורת

(שם הסרט במקור: Black Mass)

זה הסיפור על סרט שלכאורה הכל בו ממש בסדר. אבל בכל זאת הוא לא עובד.

סקוט קופר התגלה בסרט עדין ויפהפה שנקרא "לב לא שפוי". סרט על זמר שהביא את האוסקר לג'ף ברידג'ס. אח"כ הוא עשה את "אחים בדם", סרט שאהבתי, אבל גם כזה שנדחק הצידה מהתודעה. אולי בגלל שלכאורה עבר קופר מסרטים עדינים לסרטים קשוחים יותר, אבל הוא מסרב להיסחף אחר הגלוריפיקציה של האלימות, ובכך הוא מאבד חלק מהקהל. וגם ב"חוקי הפשע" קופר לא מתלהב מהאלימות. אבל כאן הוא גם לא מתלהב מהאנשים עצמם. בכלל, "חוקי הפשע" הוא סרט לא מתלהב. וזאת הבעיה העיקרית שלי איתו.

black massכי הסרט הזה מספר סיפור די בלתי יאומן. מזמן לא ראיתי את ה להמשיך לקרוא

משחק באש: הביקורת

(שם הסרט במקור: Burnt)

בשביל להסתדר אתה מוכרח להיות
נחש, פוליטיקאי, חלקלק, מעוניין, מנוול, אינטרסנט…

(רפי פרסקי, "עין רעה", מתוך "כמה פעמים ספרת עד עשר")

—————–

ממש כמה דקות לפני שאני מתיישב לכתוב את הביקורת הזו, קראתי את רשמיה של נטע אלכסנדר מהקרנת הסרטים החדשים של אלכס גיבני ושל דני בויל-אהרון סורקין על סטיב ג'ובס. בפסקה האחרונה מסכמת אלכסנדר : "(2 הסרטים) מאפשרים לכל אחד לשפוט בעצמו אם הגאונות של ג'ובס הצדיקה את התנהגותו הבלתי נסבלת…"

אני עוד לא ראיתי את הסרטים האלו, אבל אני בטוח שהם מטפלים בשאלה האם גאונות מצדיקה נבזיות ביותר מורכבות וחוכמה מהדרך שבה ג'ון וולס עושה ב"משחק באש".

הסיבה הכמעט יחידה שבגללה בכלל הלכתי לראות את הסרט הזה היא בראדלי קופר. בכל זאת, שחקן שהיה מועמד לאוסקר 3 פעמים ב-3 השנים האחרונות ("צלף אמריקאי", "חלום אמריקאי", "אופטימיות היא שם המשחק האמריקאי"), אז כן, לשחקן הזה יש כבר שם שלוקח אותי לקולנוע. וגם כאן הוא נותן את כולו. אבל הדמות שהוא מגלם היא דמות די דוחה.

burntוהדמות הזו לוקחת אותי לדיון: האם, בעבור הצלחה, מותר לך להיות בן זונה, מניאק, חרא של בן אדם? ולמה בכלל להמשיך לקרוא

פרסי סוּר 2015: המועמדויות

פרסי סוּר (Sur) הם פרסי האקדמיה הארגנטינאית לקולנוע. וזה מה שקרה: ב-28 בספטמבר ארגנטינה הודיעה על הסרט שהיא בוחרת לשלוח לשיפוט האקדמיה האמריקאית בתחרות האוסקר לסרט בשפה שאיננה אנגלית. באותה הזדמנות הודיעה האקדמיה הארגנטינאית על המועמדים לפרס הסוּר. הסרט שמייצג את ארגנטינה באוסקר הוא אחד המועמדים, והוא אפילו המועמד המרכזי, עם מספר המועמדויות הכי גבוה, אבל הוא לא בהכרח הזוכה (כמו אצל אקדמיה אחרת שאנחנו מכירים…). בפוסט הזה אני אסקור את המועמדים המרכזים לפרס האקדמיה הארגנטינאית לקולנוע, לקראת טקס חלוקת הפרסים שיתקיים ב-26.11.

משפחה (El Clan) – פאבלו טראפרו

זה הסרט שארגנטינה שולחת השנה לאוסקר. סיפורה (האמיתי) של להמשיך לקרוא

מר הולמס: הביקורת

(שם הסרט במקור: Mr. Holmes)

הלכתי לסרט הזה בלי הרבה חשק, אבל עם תקווה קטנה שבכל זאת יש בו משהו. לפני יותר מ-15 שנה ראיתי סרט יפה של הבמאי הזה, ביל קונדון, עם השחקן הזה, איאן מק'קלן. "אלים ומפלצות" היה סיפור יפה על קשר בין קולנוען מזדקן שבאמת חי פעם לבין בחור צעיר שנקרה בדרכו. אבל מאז, קונדון עשה בעיקר סרטים שלא מעניינים אותי ("קינסי", "נערות החלומות"), או הפך להיות במאי שכיר למכונת הסרטים הגדולה מהוליווד ("דמדומים"). לא ראיתי אף אחד מסרטיו מאז. וגם איאן מק'קלן השכיר את שירותיו לטרילוגיה עצומת מימדים שנקראה "שר הטבעות" (לא מעניינת אותי. לא ראיתי), או לסרטי הוליווד אחרים (אקס-מנים למינהו. גם לא ראיתי).

מה גם שסרטי שרלוק הולמס למינהו הפכו פשוט לעוד סרטי אקשן הוליוודים גנרים וחסרי ייחוד (האלו עם רוברט דאוני ג'וניור. גם לא ראיתי).

בקיצור, היו לי את כל הסיבות לדלג גם על השרלוק החדש הזה. אבל הביקורות שקראתי דיברו על משהו צנוע הפעם, שלא עובר דרך המכונה ההוליוודית האימתנית. אז הלכתי. ואחרי הצפיה אני חושב שמדובר בסרט יפה, עדין, וחכם, אבל גם במשהו שקצת נסחב מדי, עם קצב בעייתי, וקצת מעייף.

          אז מה זה בכלל הדבר הזה שנקרא קולנוע? מה זו המסורת של סיפורי הסיפורים הזו? הטכנולוגיה המודרנית של מה שהיה פעם סיפורי-עם מסביב למדורה? ב"מר הולמס" מסתכל ביל קונדון על טבע היצירה שלו עצמו, על עצם עשיית סרטים וסיפור סיפורים, ומנסה לתהות על קנקנה.

mr holmesכי שרלוק הולמס עצמו היה בלש שהיה להמשיך לקרוא

באבא ג'ון: הביקורת

"חתונה מאוחרת" מודל 2015. לגמרי.

baba joonאז אחרי הסרט הגרוזיני, והמרוקאי ("אנשים כתומים"), והעיראקי ("מפריח היונים"), והאשכנזי ("פנסיון פראכט"), מגיע הסרט הפרסי. סרט ישראלי שכמעט כולו בשפה הפרסית. אבל זה גם סרט שמתעלם כמעט לגמרי משיקולים מסחריים: הוא לא נעשה כדי לרצות קהל. "באבא ג'ון" הוא סרט שכמעט לועג לקונבנציות קולנועיות. אבל יש בו אמת אישית חודרת, תיאור מצב שהוא עתיק כמו הזמן עצמו, וכאב אנושי שבא לידי ביטוי בצורה מרשימה.

המפתיע הוא שאין ב"באבא ג'ון" כמעט להמשיך לקרוא

על חבל דק: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Walk)

הסיפור הזה של פיליפ פטי נדמה לי מצד אחד תמוה למדי, כי בשבילי – בן אדם אחד הולך על חבל בגובה שרק הליקופטרים יכולים לרחף בו – או קיי, ואח"כ מה? . כלומר, הקתרזיס בסיפור הזה לא מדבר אלי. אבל מצד שני, אני סומך על רוברט זמקיס. הוא במאי שאת רוב סרטיו ראיתי ואהבתי. במאי שיודע לטפל בצד הטכני, לחדש, למצוא דרכים מרהיבות של ביטוי קולנועי, וכל זאת מבלי לזנוח את האלמנט האנושי שלמענו התכנסנו מלכתחילה.

אז אחרי שראיתי את הסרט – החלק הראשון של הפסקה גובר על החלק השני. כן, "על חבל דק" מרהיב למדי בצד הטכני. אבל הדמות הזאת, של פיליפ פטי, היא דמות כל כך יהירה, עד שכמעט רציתי שהוא יפול מהחבל הזה כבר, כדי ללמד אותו קצת צניעות.

walkרוב הביקורות שקראתי על הסרט אומרות שהחלק הראשון שלו חלש, אבל השני, זה שמפרט את כל ההכנות להליכה, ואז את ההליכה עצמה, הן החלק עוצר הנשימה של הסרט. הבעיה היא ש להמשיך לקרוא