פסטיבל חיפה 2015: אסירת תודה

ובניגוד לסרט הדוקומנטרי הקודם, כאן כבר יש הרגשה של במאית שיודעת בדיוק מה היא רוצה, ועל מה היא מדברת. יש מוסיקה מקורית יפהפיה, ובמאית שיודעת איך להשתמש בה בצורה אפקטיבית, ויש כאן סיפור שובר לב. ובכל זאת יצאתי מאוכזב מהסרט הזה.

נורת האזהרה הראשונה נדלקה כבר בהתחלה. במקום להראות לי את המאבקים של הנשים שבמרכז הסרט, הסרט מספר את הסיפור בשתיים-שלוש שורות של כתוביות: אמא של הגיבורה היתה מכורה לסמים. כשהילדה היתה בת 5, האמא מסרה אותה למשפחה אומנת מיוזמתה, כדי, בעצם, להציל לה את החיים. עכשיו, כשהילדה כבר בת 30, והאמא עברה גמילה, שתי הנשים האלו מנסות לחדש את הקשר.

greatfullאת כל האינפורמציה הזו אנו למדים כבר בהתחלה, בכתוביות הפתיחה. וביותר מחצי מהסרט שמגיע אח"כ מנסה הבמאית לשחזר את הרגעים הקשים שליוו את הסיפור שנפרש במילים הכתובות האלו. אבל היא כושלת בסידור המילים האלו לסצינות פרטניות שיעבירו את הסיפור המלא לקהל.

כי הדרך שבה הבמאית בוחרת לעשות את זה היא בעזרת עזרים חיצוניים: היא מכנסת את חברי המשפחה האומנת, פותחת מכתבים ישנים, ופוצחת ברב שיח 'אתם זוכרים כש…'. או עם האמא במבטים על תמונות מהאלבום. או סתם בשיחות של העלאת זכרונות. וכל אלו עברו אלי באולם כסצינות מלאכותיות. סצינות שנבראו והתקיימו בעצם רק בשביל הסרט, ואם לא היה סרט, הן לא היו מתרחשות. וההרגשה הלא טבעית הזו הרסה לי כל סיכוי להתקרב לדמויות האלו. הסצינה הכי צורמת מהבחינה הזו מתרחשת בבית קברות, על יד הקבר של סבתא. אני לא בטוח שכל הנשים האלו היו מגיעות לשם ואם כל העלאת הזכרונות היתה מתרחשת בכלל אם הסרט הזה לא היה קיים.

וזה עוד יותר חבל, כי לבמאית יש אוצר ביד: יש ל"אסירת תודה" חוט שדרה אפקטיבי בדמות הקלטה של אמא שלה מדברת בפני קהל על כל מה שעברה. הקול שלה צלול, היא אנרגטית, מחשמלת, כריזמטית. נותר רק לקחת את האירוע המוקלט הזה, לשלב בו תמונות, הום-וידאו למינהו, ואולי גם שחזורים, וכך נוכל להרגיש שהדברים שהיא מספרת עליהם מתרחשים אל מול עינינו, ולא במסגרת מלאכותית של 'אתם זוכרים כש…". וכן, יש בסרט יותר מדי את הבמאית מסתכלת על ההקלטה ובוכה. מספיק פעם אחת או שתיים. אם אני לא חווה את המקרים, אז אני לא יכול להצטרף לבכי.

הטריק בסרטים דוקומנטרים המתרחשים בעבר הוא להחיות את המקרים שהיו. לגרום לי להרגיש שהם קורים תוך כדי צפייה. בזה הבמאית נכשלה. ועם זאת, בחלק האחרון של "אסירת תודה", הסרט בעיקר עוקב אחרי העכשיו, נוטש את האז. כבר בחלק הראשון של הסרט היתה סצינה מחרידה שמראה את האמא מסוממת (עכשיו, לא אז). ואנחנו מבינים שמכור הוא מכור, גם אם הוא נגמל. ובחלק האחרון של הסרט, הבת צריכה להתמודד עם אמא חלשת אופי. היא מנסה לאהוב את האמא הפגומה שלה. חבל רק שהבניה הדרמטית עד אותו רגע היתה מקרטעת, ובנקודה הזו בסרט כבר חיכיתי לסוף.

פספוס של סיפור אדיר, הסרט הזה. אבל יש בו בכל זאת דברים יפים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s