פסטיבל חיפה 2015: יומו של פטריק

(שם הסרט במקור: Patrick's Day)

וואו, זה היה קשה. ולא בגלל שזה סרט קשה. כי, כן, זה קשה, אבל אני כבר רגיל לסרטים קשים. לא נרתע מהם. החוויה הזו של "יומו של פטריק" היתה קשה בגלל שלטעמי הבימוי של הסרט בוטה מדי, ברוטלי מדי, ומכיוון שהחומר עצמו קשה, כל הצפיה היא כמו פטיש 5 קילו ישר לראש. בלי שום קתרזיס אחריו.

אז אני בכלל חשבתי שאני הולך לראות סיפור אהבה עדין. סיפור על בחור מוגבל נפשית, שמתאהב לראשונה בבחורה, שמסתבר שגם היא לא יציבה. דרך האהבה שני אלו היו אמורים למצוא גאולה, או משהו כזה. אבל זה לא סרט כזה. "היום של פטריק" הוא סרט שמבוים ע"י אחד, טרי מקמהון, והבמאי הזה הוא לא אחד שייתן לחומר לדבר בפני עצמו. המקמהון הזה ישתמש במניפולציות של תמונה ושל סאונד כדי לדחוף לנו את הרגש שהוא רוצה להעביר בכוח אל תוך הגרון. להכות בי על הראש ולהכריח אותי להרגיש בדיוק מה שהוא רוצה שאני ארגיש.

Patrick's dayיש למקמהון, למשל, עניין עם איבודי פוקוס מתוכננים. הוא חושב שבכך הוא 'פיוטי'. קטעי ההתאהבות מלאים ברגעים שבהם הגיבור רואה בעצם רק גוש צבע אדום (צבע השמלה שהיא לובשת) כי כל התמונה מטושטשת. הפוקוס הולך לאיבוד בכוונה. וזה טריק שחוזר על עצמו שוב ושוב. תוסיפו לזה את העובדה שהבמאי אוהב לכוון את המצלמה שלו אל מול האור, כך שהבחורה, מושא האהבה, נעה אל מול השמש, מסנוורת אותנו חליפות. יענו פיוטי. כי אם הבמאי לא יעשה את זה, אני כנראה לא אבין. מה גם שהשימוש במוסיקה לא מאוד אלגנטי. והבמאי גם מעמיד את המצלמה מדי פעם במקומות מתחכמים (כמו בתוך עגלת סופרמרקט, למשל), כי ככה הוא מה-זה מגניב, וכך הוא מנסה להעביר את הרגעים הקלים יותר (אבל זו מניפולציה בולטת מדי, אז זה מתבטל בפני עצמו)

יש לצרף לזה גם את האמא. קרי פוקס בתפקיד האמא היא המכשפה האולטימטיבית. אין לה צבעי ביניים. היא משחקת בנפשו העדינה של הבחור המאוהב, שולטת בו בברוטליות, מכריחה אותו להיפרד מאהובתו, וקורעת את נשמתו. פוקס נכשלת בעבודה שלה בסרט הזה, כי היא לא מצליחה להעביר לי את הדואליות שהתפקיד שלה דורש, שהרי היא אמורה לגרום לי להאמין שהיא עושה את כל זה בשביל הבן שלה. זה קשה, זה אכזרי, אבל זה אמור להיות לטובתו. אבל ההופעה של פוקס היא חד מימדית, והיא יותר מתאימה לתפקיד של אמא של סינדרלה – אשה רעה, אמא מהגיהנום.

וכך הרוע והכוחניות של הבימוי מתגברים עד לסצינת השיא שהיא קשה מאוד לצפיה בגלל העריכה הבלתי אפשרית, שמגבירה את הטונים לרמות בלתי נסבלות. אם עד עכשיו איכשהו עברתי את הסרט בעניין (בעיקר בגלל הופעתו האמיצה של השחקן הראשי), בסצינה הזו הכל כבר נשפך מן המסך, עולה על גדותיו, ובמקום לכאוב את כאבו של הבחור, אני מחכה שכבר ייגמר, כי הבמאי מגזים מאוד מאוד מאוד.

וכך סרט שהיה אמור להיות כואב ומרגש הופך להצגת תכלית של במאי שמכריח אותי להתרגש, ואני, כשמכריחים אותי לעשות משהו, אני באופן טבעי מתמרד ומתנתק.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s