מנגלהורן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Manglehorn)

יש משהו מאוד יפה ב"מנגלהורן". וגם מאוד מייגע.

אז אל פצ'ינו משחק את מנגלהורן. איש מבוגר שתקוע בעבר. שמצטער על ההיא שהוא נתן לה ללכת. על הדבר הטוב הזה שהיה לו, אבל הוא לא ידע לקחת. מצטער על העבר. מצטער. מאוד מצטער. על העבר. ממש מצטער. על מה שהיה פעם. אבל ממש ממש…

כן, יש משהו מרגש למדי בהופעה המופנמת והשקטה של פצ'ינו. מנגלהורן שבגילומו הוא אנטי-גיבור שמעורר חמלה. קל להרגיש צער על המקום הבודד שבו הוא נמצא. אבל הסרט הזה חוזר על עצמו שוב. ושוב.

ושוב.

ועוד כמה שובים.

יש משהו מאוד לא אינטלגנטי בסרט הזה. בדרך שבה הוא מסביר את עצמו עד שגם אחרון הצופים האידיוטים יבין. למשל: יש סצינה (יפהפיה) של דייט עם אשה (הולי האנטר. מרגשת בהופעה צנועה ושקטה). היא מנסה לדחוף אותו למערכת יחסים. תחילה בעדינות, ואח"כ בהצעות יותר מפורשות. ובכלל, מערכת היחסים ביניהם עוברת לאט מפלירטוטים למשהו יותר רציני. היא מנסה להוציא אותו מסטגנציה. אבל הוא איש מבוגר. קשה לו לשנות הרגלים. או קיי. הבנתי. אבל הסצינה הזו ממשיכה עם טקסט שאומר בדיוק את הדברים האלו. היא מטיחה בו את ההאשמות. כדי שגם מי שלא הבין את הסצינה יבין בכל זאת.

manglehornואז הוא חוזר הביתה. ויש עניין עם להמשיך לקרוא