מנגלהורן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Manglehorn)

יש משהו מאוד יפה ב"מנגלהורן". וגם מאוד מייגע.

אז אל פצ'ינו משחק את מנגלהורן. איש מבוגר שתקוע בעבר. שמצטער על ההיא שהוא נתן לה ללכת. על הדבר הטוב הזה שהיה לו, אבל הוא לא ידע לקחת. מצטער על העבר. מצטער. מאוד מצטער. על העבר. ממש מצטער. על מה שהיה פעם. אבל ממש ממש…

כן, יש משהו מרגש למדי בהופעה המופנמת והשקטה של פצ'ינו. מנגלהורן שבגילומו הוא אנטי-גיבור שמעורר חמלה. קל להרגיש צער על המקום הבודד שבו הוא נמצא. אבל הסרט הזה חוזר על עצמו שוב. ושוב.

ושוב.

ועוד כמה שובים.

יש משהו מאוד לא אינטלגנטי בסרט הזה. בדרך שבה הוא מסביר את עצמו עד שגם אחרון הצופים האידיוטים יבין. למשל: יש סצינה (יפהפיה) של דייט עם אשה (הולי האנטר. מרגשת בהופעה צנועה ושקטה). היא מנסה לדחוף אותו למערכת יחסים. תחילה בעדינות, ואח"כ בהצעות יותר מפורשות. ובכלל, מערכת היחסים ביניהם עוברת לאט מפלירטוטים למשהו יותר רציני. היא מנסה להוציא אותו מסטגנציה. אבל הוא איש מבוגר. קשה לו לשנות הרגלים. או קיי. הבנתי. אבל הסצינה הזו ממשיכה עם טקסט שאומר בדיוק את הדברים האלו. היא מטיחה בו את ההאשמות. כדי שגם מי שלא הבין את הסצינה יבין בכל זאת.

manglehornואז הוא חוזר הביתה. ויש עניין עם החתולה. קטן, עדין, אבל יש שינוי בכל זאת. העברת המסר באנדרסטייטמנט יפהפה. אבל לא, מה פתאום שהסרט יעצור פה. יש גם סצינה שבה מנגלהורן זורק הרבה דברים מהבית. ויש שוט שבו הכל נזרק למזבלה. הוא נפטר מהעבר. שוט סיום יפה.

פחחח…מה פתאום סיום. יש עדיין צופים שלא הבינו. צריך להמשיך ולהכות בראשם של הצופים את המסר עם מחבט בייסבול. עד שכולם יבינו.

וזה כל כך חבל. כי יש כאן כמה וכמה סצינות יפהפיות. סצינות של עימות בין אב לבן. בין גבר לאשה. בין איש מבוגר לאדם שפעם היה תלמיד שלו (הרמוני קורין. בעיקר מעצבן). והכל חוזר לאותה נקודה – גם איש מבוגר צריך לדעת ללכת קדימה. לא להיתקע בעבר. לא לתת לעבר לקלקל את הדברים הטובים שיכולים עוד להגיע. הכל נכון ויפה, רק מאוד מ א ו ד חוזר על עצמו.

שלא לדבר על הקצב הלאה שבו הסרט מתנהל. על המוסיקה המרדימה, על הוויס-אובר המעיק. על המכתבים שהוא כותב שוב ושוב (תנחשו מה קורה למכתבים האלו), לסימבוליות השקופה של הדבורים ע"י תיבת הדואר. באיזשהו מקום נדמה לי ש"מנגלהורן" הוא סרט קצר שהוארך בצורה מאוד לא פרופורציונלית, ודי מעייפת. אם רק הסיפור של הולי האנטר היה שם, הרי לכם סרט קצר מרגש. או רק הסיפור של הבן (כריס מסינה. לא רע) – גם כן, סרט קצר ומרגש. הסיפור של ההוא ממכון העיסוי פחות טוב, כי הדמות שלו מעצבנת, ולמרות זאת סצינת השיא שלו מרגשת ויפה. אבל מישהו היה צריך לעשות עבודת ניפוי. כל סיפור בנפרד יפה, אבל כולם ביחד מעיקים.

בתוך סרט מעצבן למדי מסתתר דווקא סרט לא רע בכלל, עם כמה וכמה רגעים יפים ומרגשים. צריך סבלנות בשביל למצוא אותם, אבל הם שם. ולכן קשה לי באמת לכעוס על הסרט הזה. אולי רק להצטער שהוא לא טוב יותר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s