באבא ג'ון: הביקורת

"חתונה מאוחרת" מודל 2015. לגמרי.

baba joonאז אחרי הסרט הגרוזיני, והמרוקאי ("אנשים כתומים"), והעיראקי ("מפריח היונים"), והאשכנזי ("פנסיון פראכט"), מגיע הסרט הפרסי. סרט ישראלי שכמעט כולו בשפה הפרסית. אבל זה גם סרט שמתעלם כמעט לגמרי משיקולים מסחריים: הוא לא נעשה כדי לרצות קהל. "באבא ג'ון" הוא סרט שכמעט לועג לקונבנציות קולנועיות. אבל יש בו אמת אישית חודרת, תיאור מצב שהוא עתיק כמו הזמן עצמו, וכאב אנושי שבא לידי ביטוי בצורה מרשימה.

המפתיע הוא שאין ב"באבא ג'ון" כמעט סיפור. חוות תרנגולות באיזשהו יישוב מדברי בישראל של שנות ה-80. האבא רוצה שהבן שלו ילמד את העבודה, כדי שבבוא היום ייקח ממנו את המושכות בניהול המשק. הבן לא רוצה. וזהו. אין יותר מזה. אין סיפור אהבה, או תחרות כלשהי, או איזשהו מנוע תסריטאי שיניע את הסרט קדימה. ובכל זאת, הסרט לא משעמם לרגע.

אה, כן. אחרי כחצי שעה מצטרפת דמות נוספת לסיפור. דמות שמגיעה מבחוץ. חשבתי: אה, הנה זה מגיע. כמו שכתוב בספר הדרכה לתסריטאים, הנה מגיעה דמות חדשה, והכל יתפרק (כמעט כמו שכתוב בספר: הדמות מצטרפת לסיפור בערך רבע שעה מאוחר מדי יחסית לנוסחה המקובלת, אבל ניחא). אבל לא. הדמות מצטרפת לסיפור, והופכת גם היא חלק מהנוף. העימות בין האב לבן, שמתחזק עם הצטרפות הדמות השלישית, ובכלל, כל הסרט הזה, כל הרגשות בו מבעבעים מלמטה. "חתונה מאוחרת" היה סרט שהיו בו מידות שוות של אהבה למסורת ושל התרסה כנגדה. ושניהם נעשו בווליום גבוה. גם ב"באבא ג'ון", כמו באותו סרט של קוסשווילי, יש סצינה שבה המבוגרים נזכרים בזמן שהם היו צעירים, במרד הנעורים שלהם, ואיך הוא דוכא ע"י ההורים שלהם. אבל שלא כמו בסרט הישראלי-גרוזיני ההוא, יובל דלשד מביים במופנמות. הוא לא צועק את הכאב. ודווקא בגלל זה הוא מגיע אלי. משהו באוטנתיות של הקשר הזה בין האב לבן, קשר של אהבה-שנאה, ואולי בגלל ההשפעה של הסביבה החקלאית ("חתונה מאוחרת" התרחש בסביבה אורבנית), העניינים מתפוצצים בשקט.

baba joon 2וכאן הכל נשען על משחק מעולה של השחקנים: נאביד נגאבאן, שחקן אמריקאי ממוצא איראני, שאנחנו מכירים מסדרות טלויזיה כמו Homeland ו-"24", ומסרטים כמו "צלף אמריקאי", מביא לכאן את כל כולו, את הסמכותיות המרשימה שלא צריכה צעקות כדי להטיל מרות, וגם את הרגישות העצומה כדי להבין את הילד שלו, הילד שהוא פעם היה, את הזעקה לחופש של הילד, אבל גם את ההבנה שדברים צריכים להיעשות בצורה מסוימת כי ככה זה, זו דרכו של עולם. גם את הקשיחות וגם את הרוך – הכל נמצא בעבודת הגוף המצוינת של השחקן הזה, באינטונציה שלו, ובתגובות שלו לשחקנים האחרים. גם דויד דיאן, בתפקיד הדמות שמצטרפת לסיפור, מוסיף שילוב של רוך ונוקשות, בתור האחד שהיה ועזב. והילד המורד, בגילומו של אשר אברהמי, הוא כולו כמוסה מרוכזת של מרד נעורים, אבל בהדרכתו החכמה של יובל דלשד הבמאי, הוא לא מהמתפרצים והצועקים, אלא, בתבונה נדירה לילד שכמותו, גם הוא מגלם בתוכו, כמו אותו זאזא של דובר קוסשוילי, גם את האהבה למסורת וגם את הרצון למצוא את הקול הפרטי שלו בתוך המסגרת הלוחצת של הפטריאכליות הזו. וצריך גם להזכיר את ויס אליוט סאפאבי, בתפקיד הגורם הנשי המפשר. גם היא יודעת להיות חמודה ומתוקה, או אחת שעומדת על שלה כשהיא מרגישה שצריך.

ואת כל זה עוטף דלשד בצילום נהדר (עופר ינוב, שצילם את "בופור"), שגם יודע לבחור בזויות צילום מדויקות שמספרות סיפור שלם בלי הרבה מילים, וגם יודע לתת את האוירה החקלאית של לולים ושל מושב המוכפף למסורת יהודית, שוב, בלי הרבה מילים. ואת הכל משלימה המוסיקה היפהפיה של אייל סעיד מני, שגם מכריזה על נוכחותה בחלקים לא קטנים של הסרט, אבל לא באה במקום הסיפור, אלא משלימה בעצם את כל מה שלכאורה חסר. כי לא חסר כלום. כל הסיפור מקופל לתוך יצירה שגדולה מסך חלקיה, כל אחד מהם יהלום מלוטש.

סרט מצוין, "באבא ג'ון".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s