משחק באש: הביקורת

(שם הסרט במקור: Burnt)

בשביל להסתדר אתה מוכרח להיות
נחש, פוליטיקאי, חלקלק, מעוניין, מנוול, אינטרסנט…

(רפי פרסקי, "עין רעה", מתוך "כמה פעמים ספרת עד עשר")

—————–

ממש כמה דקות לפני שאני מתיישב לכתוב את הביקורת הזו, קראתי את רשמיה של נטע אלכסנדר מהקרנת הסרטים החדשים של אלכס גיבני ושל דני בויל-אהרון סורקין על סטיב ג'ובס. בפסקה האחרונה מסכמת אלכסנדר : "(2 הסרטים) מאפשרים לכל אחד לשפוט בעצמו אם הגאונות של ג'ובס הצדיקה את התנהגותו הבלתי נסבלת…"

אני עוד לא ראיתי את הסרטים האלו, אבל אני בטוח שהם מטפלים בשאלה האם גאונות מצדיקה נבזיות ביותר מורכבות וחוכמה מהדרך שבה ג'ון וולס עושה ב"משחק באש".

הסיבה הכמעט יחידה שבגללה בכלל הלכתי לראות את הסרט הזה היא בראדלי קופר. בכל זאת, שחקן שהיה מועמד לאוסקר 3 פעמים ב-3 השנים האחרונות ("צלף אמריקאי", "חלום אמריקאי", "אופטימיות היא שם המשחק האמריקאי"), אז כן, לשחקן הזה יש כבר שם שלוקח אותי לקולנוע. וגם כאן הוא נותן את כולו. אבל הדמות שהוא מגלם היא דמות די דוחה.

burntוהדמות הזו לוקחת אותי לדיון: האם, בעבור הצלחה, מותר לך להיות בן זונה, מניאק, חרא של בן אדם? ולמה בכלל צריך לרדוף אחרי ההצלחה הזו כל כך? לא מספיק שאתה טוב? אתה צריך להיות הכי טוב? במקום הראשון? להביס את כולם? להסתכל על כולם מלמעלה? וללגלג ולצחוק עליהם?

אז כן, במשך כשני שליש סרט, זה מה שהדמות הראשית עושה. בעזרת כריזמה והבטחה להצלחה, אבל גם בעזרת גסות רוח וחוסר התחשבות בולט, אוסף אדם ג'ונס, הדמות הראשית, קבוצה של אנשים, שותפים ל"פשע", ומקים מסעדה. והכל במטרה להיות המסעדה הכי טובה. בעולם.

וכל מה שקורה לדמות הזאת לא ממש מעניין אותי. כי הדבר היחיד שהוא רואה מול עיניו הוא את עצמו. את ההצלחה שלו. שום דבר מעבר לזה. ולמען ההצלחה הזו הוא מוכן לגרוס, לכתוש, לקלל, להתאכזר, להיות פשוט איש רע אל כולם (כולל אל עצמו. בתחילת הסרט אני אמור לרחם על הג'ונס הזה שמקלף מיליון צדפות כמעין הלקאה עצמית. זה לא עובד).

ואז, בחלק האחרון של הסרט, מתחיל החלק התסריטאי שאומר: בעצם, אתה יכול להיות גם איש נחמד, ולהצליח. הבעיה היא שהתסריטאי שכח שהדמות הראשית לא היתה מגיעה לאן שהגיעה בלי להיות מאוד לא נחמד. זו לא חוכמה לטפס רק את השלב האחרון, ואז לומר: רואים, אני גם נחמד וגם מצליח. היו לא מעט שלבים בדרך, וההצלחה בהם עברה דרך התנהגות די נבזית. אז כל התורה הזו עומדת על רגליים די מקרטעות.

תוסיפו לזה בימוי די חסר דמיון (כל פעם שהבמאי רוצה להעביר זמן, הוא עורך מעין מונטאז' של הכנת מטעמים, כי אוכל מצטלם יפה, ושם מוסיקה  מתקתקה ברקע. הנה, נחמד…), ואת העובדה שפשוט לא אכפת לי אם הוא יקבל או לא יקבל את הכוכב השלישי שלו כבר (והאמת, אני די שמח בכשלונותיו כשהם באים, ולא מתרגש ומתאכזב איתו, וגם לא שמח בהצלחותיו, כי הוא איש לא נעים). כל דמויות המשנה בסרט הם קרטונים שטוחים (למעט הדמות של סיינה מילר, היחידה שמקבלת קצת יותר זמן מסך ועומק מהאחרים, אבל גם הסיפור שלה ושל הילדה שלה סובל מתת-תזונה תסריטאית קשה. היה שם פוטנציאל חביב. הוא לא מנוצל), ובכלל לא ברור לי למה הם הולכים איתו באש ובמים. כריזמה לבדה לא מחזיקה אותי עם הטבח הזה. וכל השחקנים הטובים שגויסו למען הסרט הזה מתבזבזים (במיוחד חבל לי על עומאר סי. שחקן צרפתי נהדר שמקבל כאן איזשהו טוויסט דרמטי מפוספס, כי התסריט לא נותן לו עם מה לעבוד)

בקיצור, "משחק באש" הוא סרט לא ממש נעים על דמות לא ממש נעימה. והוא  לא ממש אינטלגנטי (אם במשך שני שליש סרט לא היה אכפת לי מהדמות הראשית, למה שפתאום, לקראת הסוף, אני כן אתרגש מהשינוי שהוא מנסה לעבור), ולא ממש מעניין. חבל על האנרגיה שבראדלי קופר השקיע כאן. הוא משתדל. אבל התסריט של הסרט הזה חלש, והבימוי חלש, והסרט חלש.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s