הדינוזאור הטוב: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Good Dinosaur)

כן, אני אחד מאותם אנשים שהולכים לראות סרטים של אולפן האנימציה פיקסאר כי הם…פיקסאר. יש להם כמה הפתעות נפלאות בעברם, והסרטים שלהם, הרבה פעמים, הם סרטים מצוירים שמכוונים לכל המשפחה, ואולי אפילו למעלה מכך. רק תזכרו מוקדם יותר השנה ב"הקול בראש". אני לא חושב שילדים בכלל יודעים מה זה תת מודע, וכל הדברים המתוחכמים האלו שמדברים עליהם שם, אבל אני לא חושב שזה מנע מהם להנות מהסרט ההוא. אבל זה כן נותן הרגשה שפיקסאר לא מתיילדים. שהם מתייחסים לילדים ברצינות, כמו שהם מתייחסים למבוגרים.

אז השאלה היא האם צריך להתיילד כשעושים סרט מצויר, לכל המשפחה, או שאפשר לדבר גם על דברים מתוחכמים, מורכבים, ועדיין לא לאבד את הקהל? פיקסאר הוכיחו כמה פעמים בעבר שהם יודעים לעשות גם וגם. למרבה הצער, "הדינוזאור הטוב" הוא לא מהסוג הזה.

הציור השבועי (לא של ג'קי): נסו, ילדים, למצוא את הדינוזאור ולהחזירו הביתה…

זה לא שמדובר בסרט רע. קודם כל, צריך לומר ביושר – מדובר בסרט מרהיב בצורה בלתי רגילה. יש הרבה תמונות של נוף, ועצים, ועלים, ומים, הרבה מים – והכל נראה כל כך…אמיתי. לא מצויר. והדבר מגיע לשיא בסצינת הקרב האחרונה עם הרבה מים שוצפים. ויזואליה יפהפיה.

אבל זה לא

ליד הים: הביקורת

(שם הסרט במקור: By the Sea)

אולי אני לא מבין את הסרט הזה. אולי רק מי שבקיא בחייה של הגברת אנג'לינה ג'ולי-פיט, עוקב אחרי מדורי הרכילות, שומר כל פיסת אינפורמציה על הזוג המלכותי, ומחזיק בתיקיה את אינספור התמונות של האשה הזאת (ותמונות של בן זוגה, אחד בראד פיט, בתיקיה נפרדת, בשביל בת/בן זוגו), שיודע אם כרתו או לא כרתו לה שד, אם יש לה או אין לה כמה וכמה ילדים מאפריקה, או ממקום מוכה גורל אחר, וגם אם יש לה או אין לה ילדים משלה (פרטי טריוויה חשובים מאוד לעלילה, אגב) – רק אלו יוכלו להבין משהו מהסרט הזה.

כי אני

ערכו של אדם: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Loi du Marché)

את הסרט הזה אני מעריך מאוד, ויש לי סימפטיה גדולה ליוצרים שלו. מה שלא אומר שזה סרט טוב…

את היצירה של הבמאי סטפן בריזה פגשתי לראשונה לפני כעשור עם סרט שהוקרן מסחרית בארץ תחת השם "אין מקום לאהבה" (התרגום המילולי של המקור הוא "אני לא כאן כדי להיות נאהב", "Ja ne suis pa là pour être aimé"). זו היתה דרמה רומנטית מופנמת, סוג של גרסה צרפתית שקטה ל"הנרקוד?" היפני. כמה שנים לאחר מכן ראיתי במסגרת הפסטיבל הצרפתי דרמה רומנטית מרגשת ונפלאה לטעמי שנקראה "מדמוזל שמבון" (מוקרנת מדי פעם בערוצי הסרטים של הוט. מומלץ). זה היה סיפור אהבה בין פועל בניין (נשוי) לבין המורה של הבן שלו למוסיקה. כמו הסרט הקודם, גם זה היה שקט, והדברים שקורים בו מתרחשים כמעט מתחת לפני השטח. סטפן בריזה התגלה כסוג של ממשיך דרך לקלוד סוטה, אמן ההבעה האנושית הכמעט נסתרת.

והשנה חזר בריזה, עם אותו שחקן שכיכב אצלו ב"מדמוזל שמבון", והסגנון האנושי, החם, והאוהב, חוזר גם כאן, והסרט הזה היה אפילו בפסטיבל קאן האחרון, מה שאומר שיש כאן כנראה מפגן איכות יוצא דופן (כמו שהבמאי הזה כבר הוכיח בעבר), והשחקן הראשי, ונסן לנדון, אפילו זכה בפרס המשחק בפסטיבל היוקרתי. הכל מוכן לסרט סוחף ונפלא. אבל יש בעיה אחת מרכזית: הסרט הפעם הוא לא דרמה רומנטית. הפעם מדובר בסרט חברתי. סרט על המצב התעסוקתי בצרפת של היום, דרך הסיפור על אדם מובטל, ועל העבודה שהוא נאלץ לקחת, עבודה של מאבטח בסופרמרקט שהיא כנראה ברירת מחדל, כדי שיוכל לעמוד בתשלומים של המשכנתא והחשבונות.

הבעיה היא שבעוד ש

לב רחב: הביקורת

(שם הסרט במקור: Fúsi)

אני ממש רציתי לאהוב את הסרט הזה. יש בו משהו מופנם, שקט, צנוע, אוהב אדם. הוא אפילו נגע לליבי ברגעים מסוימים. ממש רציתי לאהוב אותו. אבל לא כל כך יצא.

בגדול זה סיפור על גבר בגיל השני (40+), בודד, רווק, חי עם אמא עדיין, שבכל זאת מוצא את האהבה שהיתה חסרה לו כל כך כל החיים. זה בגדול. והאמת שקצב הסרט, הטון שלו, נקבע על ידי השחקן הראשי שלו, שהוא, איך לומר בעדינות, לא כל כך רזה. למעשה, הוא ממש לא רזה. וכשאדם עם חזות חיצונית כזו מתנייד במרחב, כל צעד שלו, כל תנועה שלו היא איטית, ומחייבת אותו להתנשף בכבדות. והקצב הזה גורם לי להתרכז יותר בפנימיות שלו. במופנמות שלו. בשקט שלו, שהוא גם ביישנות נוגעת ללב.
אבל במקרים מסוימים זה מוגזם. כי מסתבר ש

גשר המרגלים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Bridge of Spies)

סצינה ראשונה

דירת סטודיו. גבר מבוגר יושב על כסא ומסתכל במראה. לאחר מכן הוא מתכופף קדימה, מתקרב אל כן ציור שניצב מולו. הוא מנסה להעתיק את שראה במראה אל הציור שהוא מצייר. ציור פורטרט של עצמו. נסיון לעבד את המציאות האמיתית שבמראה, תובנה שנמצאת במבט עמוק אל תוך ההשתקפות, עיבוד של התובנה הזו ליצירת אמנות שהיא כמו המציאות, רק עם פרשנות אישית.

סטיבן ספליברג כבר בגיל גבורות. הוא כבר לא הנער הפוחז של פעם, שמביים סרטים בהתלהבות ילדותית. ספילברג מציג ב"גשר המרגלים" תצוגת בימוי נפלאה של במאי מקצוען שעבר הרבה קילומטראז'. כל רגע, כל שניה בסרט הנהדר הזה, כל אלמנט כאן מחושב, מדויק, עשוי במיומנות מפעימה. הסיפור נפרש בקצב מדוד, ערוך נהדר, מצולם נפלא, משוחק מצוין, והכל גם מתרכב לאיזושהי נקודת מבט מהורהרת על טבע הדמוקרטיה כפי שהיא היום בארה"ב. או כפי שהיא צריכה להיות, אבל לא בטוח שהיא באמת. מבט במראה על מצב השלטון באמריקה, ועיבוד נקודת המבט הזו ליצירת אמנות (במקרה של ספילברג, סרט קולנוע).

כי יכול להיות ש

פרסי סוּר 2015: הזוכים

אתמול בערב (הלילה שעון ישראל) התקיים בארגנטינה טקס חלוקת פרסי הסוּר, פרסי האקדמיה שלהם. אתמול בערב, לפני הטקס, כשנכנסתי לכל מיני דיווחים בתקשורת הארגנטינאית על מה שצפוי, ההנחה הרווחת היתה ש"משפחה" (El Clan), הסרט שארגנטינה שלחה השנה לאוסקר, הוא הזוכה הבטוח. בכל זאת, סיפור (אמיתי) על סוג של משפחת סופרנו מקומית, שמבוים ע"י אחד מהמובילים בבימאי המדינה (פאבלו טראפרו), וזוכה פרס הבימוי בפסטיבל ונציה השנה – חייב לזכות, לא?

ובכן, הזוכה הגדול של פרסי סוּר לשנת 2015 הוא

שבוע קולנוע קרואטי: הקוצר

(שם הסרט במקור: Kosac)

אז במסגרת שבוע הקולנוע הקרואטי בסינמטקים אפשר לראות גם את הסרט הזה שנקרא "הקוצר". סרט משובח. סרט מרתק. יש רק בעיה אחת איתו: זה לא ממש סרט.

כלומר, כן, יש בו אלמנטים קולנועיים יפהפיים. רק שבסוף, בתום שעה וארבעים, כשהסרט מתפייד, חשבתי: נו, אז? לאן הסרט הזה הוביל אותי בעצם? מה הוא רצה להגיד? מה היה הסיפור המרכזי?

אני חושב שמדובר כאן בסך הכל בתרגיל קולנועי מבריק. אבל תרגיל, לא סרט של ממש. יש כאן במאי ש

פרסי גראנד-בל 2015: הפרסים, והשערוריה

בלגן בדרום קוריאה. טקס פרסי האקדמיה של דרום קוריאה התקיים הערב. ומחלוקת גדולה שהתחילה בחודש שעבר גרמה לבלגן גדול בטקס עצמו.

לפני כחודש הודיעה האקדמיה הקוריאנית שהיא מבקשת מכל המועמדים לפרסים להיות נוכחים בטקס עצמו, כי זה לא מכובד אם מישהו זוכה בפרס, אבל לא מגיע לקבל אותו. הם הגדילו לעשות והודיעו שאם הזוכה שיוכרז בטקס לא יהיה באולם, הפרס יועבר לבא בתור. בעקבות מחאה שקמה כבר בחודש שעבר, האקדמיה קצת חזרה בה, אבל לא באופן רשמי.

בנוסף, האקדמיה הקוריאנית השיקה השנה גם פרסי חביב הקהל, שנבחרו באופן מקוון בשיטת "הכוכב הנולד", כלומר בעזרת אפליקציות, ותשלום עבור ההצבעה. גם זה גרר ביקורת מצד היוצרים על מסחור והורדת הרמה של טקסי פרסים.

אז הערב התקיים הטקס. ומועמדים רבים פשוט החרימו את האירוע. כך קרה שכל המועמדים לפרס השחקן ופרס השחקנית פשוט לא היו באולם בעת ההכרזה על הזוכה. בערך חצי מהפרסים לא חולקו באופן מעשי, כי הזוכים פשוט לא באו לקבל את הפרס. התירוץ הרשמי שכל אחד נתן בנפרד היה של התחייבויות קודמות, הצגות, צילומים, וכיוב', אבל די ברור שמדובר בחרם מאורגן כנגד האקדמיה הקוריאנית.

בלגן.

אבל היו גם זוכים. והזוכה הגדול הוא

הסוד שבעיניים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Secret in Their Eyes)

תקציר הפרקים הקודמים:

ב-2010 היה סרט מארגנטינה שנקרא "הסוד שבעיניים". סרט לא רע, עם סצינה מדהימה ונפלאה במגרש כדורגל (מרדף ארוך ומותח בשוט אחד). הסרט זכה באוסקר בקטגוריית הסרט בשפה זרה (ניצח את "עג'מי". הסרט הישראלי יותר טוב).

כדרכה של הוליווד, מישהו החליט לעשות רימייק לסרט. שלא כדרכה של הוליווד, ההחלטה הזו לא נקברה, והגיעה למימוש ואפילו למסכים שלנו.

כדרכה של הוליווד, גרסת הכיסוי הרבה פחות טובה.

——–

אבל אולי זה לא פייר. אולי צריך לעשות לסרט הנחה, כי הוא צריך לעמוד בפני עצמו, ולא להישפט אל מול המקור.

ואולי לא. זאת אומרת, אני אתחיל מהשוואה למקור, אבל מתוך רצון להוכיח נקודה.

סצינת מגרש הכדורגל. גם כאן היא נמצאת. האם היא מרהיבה כמו הסצינה במקור? פחחחח…ממש לא. היא לא בשוט אחד, והיא לא משתמשת בשום אמצעי קולנועי מרהיב אחר. היא סטנדרטית. כמו כל הסרט.

וזה קצת מצחיק בהתחשב בכך שבמהלך הסרט נאמרת המילה "תשוקה" מספר פעמים, כסוג של שיעור לחיים: התשוקה תמיד תנצח. כי סצינת הכדורגל כאן, כמו במקור, היא כמו אבן בוחן לסרט כולו. כשלמדתי קולנוע, אולי השיעור החשוב ביותר שלמדתי מסתכם במילה אחת: "למה?". אהבתי סרט? למה? לא אהבתי סרט אחר? למה? מה יש בו, בסרט הזה, שלחץ לי על כפתורים?

ומתוך אותה שאלה, אני רוצה לשאול את יוצרי הגרסה האמריקאית החדשה: למה? מה הסיבה שגרמה לכם להשקיע המון זמן וכסף וכשרון ומשאבים (חומריים ונפשיים) ביצירה של גרסת כיסוי לסרט הארגנטינאי ההוא? מה הגרעין שהיה בסרט ההוא שגרם לכם לחשוב: אני רוצה להתמודד עם החומר הדרמטי הזה בעצמי? מה הפרשנות שלכם שהרגשתם שהיתה חסרה במקור, והייתם פשוט חייבים לאנגלז ולהפוך לאמריקאי?

אני באמת שואל. כי אחרי צפייה בגרסה האמריקאית אני לא מבין. כמו אותה סצינת מגרש כדורגל, ש

שעה של שקט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Une Heure de Tranquillité)

באמת שאין הרבה מה לכתוב על הסרט הזה.

זאת קומדיה. האם היא מצחיקה? הממ…קצת. יותר מדויק לומר שהיא מעלה חיוך.

האם היא עשויה במיומנות? כן. בהחלט. הקצב מהיר, כמו שצריך. הטיימינג הקומי משויף ומדויק. הסרט קולח. הכל ממש בסדר.

אה… אז זה סרט טוב? אהמ, לא ממש.

מ'זתומרת? זאת קומדיה? היא משעשעת? אז היא עושה את העבודה? למה אתה משבית שמחות? למה אתה מעדיף את הדרמות הכבדות שמדברות נורבגית על הקומדיות הפשוטות שיוציאו אותך עם חיוך על הפנים?

או, זו בדיוק הנקודה. לא יצאתי עם חיוך על הפנים. יצאתי עם טעם לוואי בפה. טעם של משהו כל כך סינטתי, כל כך מזויף ולא אמיתי.

ודווקא בגלל שהסצינה האחרונה היא גם ה