הדינוזאור הטוב: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Good Dinosaur)

כן, אני אחד מאותם אנשים שהולכים לראות סרטים של אולפן האנימציה פיקסאר כי הם…פיקסאר. יש להם כמה הפתעות נפלאות בעברם, והסרטים שלהם, הרבה פעמים, הם סרטים מצוירים שמכוונים לכל המשפחה, ואולי אפילו למעלה מכך. רק תזכרו מוקדם יותר השנה ב"הקול בראש". אני לא חושב שילדים בכלל יודעים מה זה תת מודע, וכל הדברים המתוחכמים האלו שמדברים עליהם שם, אבל אני לא חושב שזה מנע מהם להנות מהסרט ההוא. אבל זה כן נותן הרגשה שפיקסאר לא מתיילדים. שהם מתייחסים לילדים ברצינות, כמו שהם מתייחסים למבוגרים.

אז השאלה היא האם צריך להתיילד כשעושים סרט מצויר, לכל המשפחה, או שאפשר לדבר גם על דברים מתוחכמים, מורכבים, ועדיין לא לאבד את הקהל? פיקסאר הוכיחו כמה פעמים בעבר שהם יודעים לעשות גם וגם. למרבה הצער, "הדינוזאור הטוב" הוא לא מהסוג הזה.

הציור השבועי (לא של ג'קי): נסו, ילדים, למצוא את הדינוזאור להחזירו הביתה...

הציור השבועי (לא של ג'קי): נסו, ילדים, למצוא את הדינוזאור ולהחזירו הביתה…

זה לא שמדובר בסרט רע. קודם כל, צריך לומר ביושר – מדובר בסרט מרהיב בצורה בלתי רגילה. יש הרבה תמונות של נוף, ועצים, ועלים, ומים, הרבה מים – והכל נראה כל כך…אמיתי. לא מצויר. והדבר מגיע לשיא בסצינת הקרב האחרונה עם הרבה מים שוצפים. ויזואליה יפהפיה.

אבל זה לא להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

ליד הים: הביקורת

(שם הסרט במקור: By the Sea)

אולי אני לא מבין את הסרט הזה. אולי רק מי שבקיא בחייה של הגברת אנג'לינה ג'ולי-פיט, עוקב אחרי מדורי הרכילות, שומר כל פיסת אינפורמציה על הזוג המלכותי, ומחזיק בתיקיה את אינספור התמונות של האשה הזאת (ותמונות של בן זוגה, אחד בראד פיט, בתיקיה נפרדת, בשביל בת/בן זוגו), שיודע אם כרתו או לא כרתו לה שד, אם יש לה או אין לה כמה וכמה ילדים מאפריקה, או ממקום מוכה גורל אחר, וגם אם יש לה או אין לה ילדים משלה (פרטי טריוויה חשובים מאוד לעלילה, אגב) – רק אלו יוכלו להבין משהו מהסרט הזה.

by the seaכי אני להמשיך לקרוא

ערכו של אדם: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Loi du Marché)

את הסרט הזה אני מעריך מאוד, ויש לי סימפטיה גדולה ליוצרים שלו. מה שלא אומר שזה סרט טוב…

את היצירה של הבמאי סטפן בריזה פגשתי לראשונה לפני כעשור עם סרט שהוקרן מסחרית בארץ תחת השם "אין מקום לאהבה" (התרגום המילולי של המקור הוא "אני לא כאן כדי להיות נאהב", "Ja ne suis pa là pour être aimé"). זו היתה דרמה רומנטית מופנמת, סוג של גרסה צרפתית שקטה ל"הנרקוד?" היפני. כמה שנים לאחר מכן ראיתי במסגרת הפסטיבל הצרפתי דרמה רומנטית מרגשת ונפלאה לטעמי שנקראה "מדמוזל שמבון" (מוקרנת מדי פעם בערוצי הסרטים של הוט. מומלץ). זה היה סיפור אהבה בין פועל בניין (נשוי) לבין המורה של הבן שלו למוסיקה. כמו הסרט הקודם, גם זה היה שקט, והדברים שקורים בו מתרחשים כמעט מתחת לפני השטח. סטפן בריזה התגלה כסוג של ממשיך דרך לקלוד סוטה, אמן ההבעה האנושית הכמעט נסתרת.

והשנה חזר בריזה, עם אותו שחקן שכיכב אצלו ב"מדמוזל שמבון", והסגנון האנושי, החם, והאוהב, חוזר גם כאן, והסרט הזה היה אפילו בפסטיבל קאן האחרון, מה שאומר שיש כאן כנראה מפגן איכות יוצא דופן (כמו שהבמאי הזה כבר הוכיח בעבר), והשחקן הראשי, ונסן לנדון, אפילו זכה בפרס המשחק בפסטיבל היוקרתי. הכל מוכן לסרט סוחף ונפלא. אבל יש בעיה אחת מרכזית: הסרט הפעם הוא לא דרמה רומנטית. הפעם מדובר בסרט חברתי. סרט על המצב התעסוקתי בצרפת של היום, דרך הסיפור על אדם מובטל, ועל העבודה שהוא נאלץ לקחת, עבודה של מאבטח בסופרמרקט שהיא כנראה ברירת מחדל, כדי שיוכל לעמוד בתשלומים של המשכנתא והחשבונות.

loi du marcheהבעיה היא שבעוד ש להמשיך לקרוא

לב רחב: הביקורת

(שם הסרט במקור: Fúsi)

אני ממש רציתי לאהוב את הסרט הזה. יש בו משהו מופנם, שקט, צנוע, אוהב אדם. הוא אפילו נגע לליבי ברגעים מסוימים. ממש רציתי לאהוב אותו. אבל לא כל כך יצא.

fusiבגדול זה סיפור על גבר בגיל השני (40+), בודד, רווק, חי עם אמא עדיין, שבכל זאת מוצא את האהבה שהיתה חסרה לו כל כך כל החיים. זה בגדול. והאמת שקצב הסרט, הטון שלו, נקבע על ידי השחקן הראשי שלו, שהוא, איך לומר בעדינות, לא כל כך רזה. למעשה, הוא ממש לא רזה. וכשאדם עם חזות חיצונית כזו מתנייד במרחב, כל צעד שלו, כל תנועה שלו היא איטית, ומחייבת אותו להתנשף בכבדות. והקצב הזה גורם לי להתרכז יותר בפנימיות שלו. במופנמות שלו. בשקט שלו, שהוא גם ביישנות נוגעת ללב.
אבל במקרים מסוימים זה מוגזם. כי מסתבר ש להמשיך לקרוא

גשר המרגלים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Bridge of Spies)

סצינה ראשונה

דירת סטודיו. גבר מבוגר יושב על כסא ומסתכל במראה. לאחר מכן הוא מתכופף קדימה, מתקרב אל כן ציור שניצב מולו. הוא מנסה להעתיק את שראה במראה אל הציור שהוא מצייר. ציור פורטרט של עצמו. נסיון לעבד את המציאות האמיתית שבמראה, תובנה שנמצאת במבט עמוק אל תוך ההשתקפות, עיבוד של התובנה הזו ליצירת אמנות שהיא כמו המציאות, רק עם פרשנות אישית.

bridge of spies 1סטיבן ספליברג כבר בגיל גבורות. הוא כבר לא הנער הפוחז של פעם, שמביים סרטים בהתלהבות ילדותית. ספילברג מציג ב"גשר המרגלים" תצוגת בימוי נפלאה של במאי מקצוען שעבר הרבה קילומטראז'. כל רגע, כל שניה בסרט הנהדר הזה, כל אלמנט כאן מחושב, מדויק, עשוי במיומנות מפעימה. הסיפור נפרש בקצב מדוד, ערוך נהדר, מצולם נפלא, משוחק מצוין, והכל גם מתרכב לאיזושהי נקודת מבט מהורהרת על טבע הדמוקרטיה כפי שהיא היום בארה"ב. או כפי שהיא צריכה להיות, אבל לא בטוח שהיא באמת. מבט במראה על מצב השלטון באמריקה, ועיבוד נקודת המבט הזו ליצירת אמנות (במקרה של ספילברג, סרט קולנוע).

כי יכול להיות ש להמשיך לקרוא

פרסי סוּר 2015: הזוכים

אתמול בערב (הלילה שעון ישראל) התקיים בארגנטינה טקס חלוקת פרסי הסוּר, פרסי האקדמיה שלהם. אתמול בערב, לפני הטקס, כשנכנסתי לכל מיני דיווחים בתקשורת הארגנטינאית על מה שצפוי, ההנחה הרווחת היתה ש"משפחה" (El Clan), הסרט שארגנטינה שלחה השנה לאוסקר, הוא הזוכה הבטוח. בכל זאת, סיפור (אמיתי) על סוג של משפחת סופרנו מקומית, שמבוים ע"י אחד מהמובילים בבימאי המדינה (פאבלו טראפרו), וזוכה פרס הבימוי בפסטיבל ונציה השנה – חייב לזכות, לא?

ובכן, הזוכה הגדול של פרסי סוּר לשנת 2015 הוא להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע קרואטי: הקוצר

(שם הסרט במקור: Kosac)

אז במסגרת שבוע הקולנוע הקרואטי בסינמטקים אפשר לראות גם את הסרט הזה שנקרא "הקוצר". סרט משובח. סרט מרתק. יש רק בעיה אחת איתו: זה לא ממש סרט.

kosacכלומר, כן, יש בו אלמנטים קולנועיים יפהפיים. רק שבסוף, בתום שעה וארבעים, כשהסרט מתפייד, חשבתי: נו, אז? לאן הסרט הזה הוביל אותי בעצם? מה הוא רצה להגיד? מה היה הסיפור המרכזי?

אני חושב שמדובר כאן בסך הכל בתרגיל קולנועי מבריק. אבל תרגיל, לא סרט של ממש. יש כאן במאי ש להמשיך לקרוא