פסטיבל קולנוע קוריאני: שיר הלל לאבי

(שם הסרט במקור: Gukjesijang)

בחיי שזה סרט גדול. ממש גדול. "פורסט גאמפ" תוצרת דרום-קוריאה. טוב לפחות כמו קלאסיקת האוסקרים ההיא, ובטח יותר טוב מסרטו החדש של רוברט זמקיס.

—————-

אחד הדברים שהתחדדו אצלי במהלך מערכת הבחירות האחרונה בישראל הוא שהימין עדיין מנגן על הקלף הבטחוני. על רגש הפחד. על כך שאנחנו כאן בסכנת חיים מתמדת. ועל כך שאנחנו צריכים להיות חזקים, כי אם לא, המדינה הזו לא תהיה עוד. השמאל מדבר על הכלכלה כי הוא כבר עבר שלב. השמאל אומר: מדינת ישראל קמה ועומדת. היא אינה נמצאת בפני סכנת הכחדה מוחשית. אנחנו כבר חיים כאן. עכשיו אנחנו רוצים לחיות טוב.

באחת הסצינות ב"שיר הלל לאבי", אומרת-בוכה-מתחננת בת הזוג של גיבור הסרט: למה אתה רוצה לצאת שוב ולסכן את חייך? היית, עשית, הקרבת. עכשיו תחיה בשביל עצמך. בסוף הסרט, בסצינה יפהפיה ומלאת דמיון קולנועי, מדבר גיבור הסרט עם אביו ה(כנראה) מנוח. "שמרתי על המשפחה שלי. במובן הזה חייתי טוב" הוא אומר-מתוודה בפני אביו. ואז המצלמה עושה תנועה קלה הצידה, מראה לנו את אורות העיר הקוריאנית המודרנית. כאילו רוצה להגיד לעם הקוריאני: עברתם קשיים עצומים, חייתם, הקרבתם. עכשיו זה הזמן שלכם. עכשיו זה הזמן הקוריאני.

זה די ברור כבר מהתחלת הסרט ש"שיר הלל לאבי" שואב השראה מ"פורסט גאמפ".

רוץ דוק-סו, רוץ

רוץ דוק-סו, רוץ

השראה עד כדי כמעט העתקה של אלמנטים שלמים מהסרט ההוא. "פורסט גאמפ" מתחיל ומסתיים עם נוצה שמטיילת באויר. "שיר הלל לאבי" מתחיל ומסתיים עם פרפר. כמו "פורסט גאמפ", גם "שיר הלל לאבי" הוא מבט על ההיסטוריה הקוריאנית של המאה העשרים דרך סיפורה של דמות אחת. בניגוד לזמקיס, ששם במרכז סרטו דמות כמעט צ'פלינית, שדברים פשוט קורים לה, והיא איכשהו עוברת את החיים בעזרת טוב לבה ותמימותה, כך שיש בסרט מימד רגשי משולב עם קריצה תמידית, נדמה שיון ג'ה קיון, הבמאי של "שיר הלל לאבי", שם דגש על האלמנט המלודרמטי, אבל הוא עושה את זה במיומנות כל כך מרשימה, ועם עריכה שיודעת תמיד לאזן את הרגעים הכל כך מרגשים עם הרפיות וגם מעט קומיק-ריליף, עד שזה סוחף אותי לתוך חוויה עצומת מימדים שכמעט אף פעם לא גולשת אל המוגזם (מלבד, אולי, סצינת איחוד המשפחות שמגיעה לקראת הסוף).

יון ג'ה קיון מתאר את האומה הקוריאנית כאומה שמתקנת את עצמה תוך כדי תנועה. אומה שלומדת מנסיון העבר. כמה וכמה פעמים במהלך הסרט חוזרות סצינות שראינו כבר, אבל בקונטקסט חדש, ואנו רואים כיצד הנער שבגר מגיב לסיטואציות שכבר נתקל בהן בעבר. אם זה בהתייחסו לילד שילדים אחרים נתפלים אליו ברחוב, ממש כמו שקרה לו בעבר, ואם זה בסצינה שמתרחשת בויטנאם, ומתייחסת לסצינת הפליטים האדירה מתחילת הסרט.

וסצינת הפליטים הזו, שנמצאת רק כמה דקות מתחילת הסרט, היא אולי הסצינה המרשימה ביותר שראיתי השנה בקולנוע. סצינה עצומת מימדים שבה מדגים הבמאי הזה את כשרון הבימוי הפנומנלי שלו. גם שליטה באינספור ניצבים בתמונה רחבה, וגם כשרון וידע כיצד להתמקד בסיפור האינטימי והאישי של גיבור הסרט בתוך כל המהומה. שילוב מנצח של עריכה מדויקת, צילום נפלא שיודע מתי לעלות על מנוף ולהראות לנו את הכוח האדיר של ההמונים בסיטואציה פטאלית, ומתי להתקרב בקלוז-אפ אל גיבורי הסרט ברגעיהם הקשים ביותר, שימוש מרטיט במוסיקה שיודע מתי לרעום ומתי לשקוט, והכל ביחד מצטרף לאפוס באמת עוצר נשימה. ובמהלך הסרט חוזר יון ג'ה קיון להדגים את יכולת הבימוי הפנומנלית שלו, ואת האפקטיביות האדירה של השילוב בין סיפור אנושי פרטי לבין אירועים עצומי מימדים (עוד דוגמא: האסון במכרה הפחם. ויש עוד כמה סצינות אדירות כאלו בסרט הנפלא הזה).

לא באמת חייבים להכיר הסטוריה קוריאנית כדי להנות מהסרט הזה (אם כי הצפיה בו עשתה לי חשק ללמוד קצת יותר מקרוב על קורות העם הקוריאני במאה האחרונה לפחות). אני מניח שהיו בסרט הזה לא מעט רפרנסים לאלמנטים קאנונים בתרבות הקוריאנית שאני פשוט לא מכיר, ולכן לא היה להם אפקט עלי. יש, למשל, סצינה שמתרחשת בויטנאם, ובה פוגש חברו של גיבור הסרט בחייל ששר שיר. הוא אומר לו שזה שיר יפה, ומבקש ממנו חתימה. אני מניח שמדובר בשיר שהיה להיט גדול בקוריאה פעם (וזה כנראה מקביל לסצינת אלביס פרסלי ב"פורסט גאמפ"). יש אינסרטים של תכניות טלויזיה וסרטים שכנראה אומרים הרבה לעם הקוריאני, ויש גם עניין שלם עם "המדור לחיפוש קרובים", תכנית טלויזיה שכנראה אומרת המון לקוריאני הממוצע, אבל לי, שאין לי את הרקע הזה, היתה הרגשה שכאן הרגש קצת גלש מעבר ליכולת הקיבול שלי (ובכל זאת, אי אפשר שלא להזיל דמעה גם כאן). אבל אלו הן קריצות קטנות לקהל שמכיר, שלא ממש מפריעות לשטף של הסרט גם למי שאינו מכיר.

המדור לחיפוש קרובים בקוריאה

המדור לחיפוש קרובים בקוריאה

(ואגב, הקצין-חבר של פורסט גאמפ, בגילומו של גארי סיניס, מגיע לחתונה של גאמפ עם רגל תותבת. גם כאן, בסרט הקוריאני הזה, יש עניין עם רגל תותבת, באחת הסצינות הכי טובות של הסרט הזה, סצינה שמערבת בדיוק מתמטי כמעט רגש וצחוק בצורה אפקטיבית מאוד).

אז נכון, אנחנו מכירים את העולם האמריקאי הרבה יותר מאשר את העולם הקוריאני. וסרט שסוקר את ההסטוריה הקוריאנית דרך פריזמה אישית נשמע, על פניו, פחות מזמין מסרט דומה שמגיע מאמריקה. אבל החוויה, בסופו של דבר, דומה, ועושה חשק לעוד.

אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה. לגמרי. מאוד מומלץ לנסות את "שיר הלל לאבי". הקרנה נוספת:

ב-08/11, בסינמטק ירושלים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s