הטנור: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Tenor)

ואני חשבתי כבר שמישהו צוחק עלי מלמעלה.

כבר שנים אני מתלונן כאן בבלוג למה לא מביאים לישראל להקרנות מסחריות סרטים מדרום קוריאה. הרי יש שם תעשיית קולנוע מפוארת. סרטי אקשן מסחררים, חסרי רחמים, מבוימים, מתוסרטים, משוחקים, מצולמים, וערוכים ברמה הכי גבוהה בעולם, מכניסים את כל סרטי האקשן האמריקאי בכיס הקטן ואוכלים אותם בלי מלח. ואז, כשכבר מגיע סרט אחד מקוריאה להקרנה מסחרית רגילה, זוהי דרמה סוחטת דמעות על זמר אופרה שחולה בסרטן במיתרי הקול. הו.

אבל, מסתבר, ש"הטנור" הוא סרט לא רע בכלל…

tenor1כי אופרה, שזה סוגה של אמנות שאני סולד ממנו בצורה בולטת, היא גם הכתבה של דרך הבעה אמנותית. משהו גדול מהחיים, מודגש, מעוצב בצבעוניות בולטת, עם דרמטיות סופר-אובר מוגזמת. אבל הבמאי של "הטנור", סאנג מאן קים, הוא כנראה איש אינטליגנט, והוא הבין שהדרמה הגדולה והמוגזמת של "הטנור" מובנית אל תוך הסיפור, וכל הגזמה בבימוי הופכת את הסרט מיידית למגוחך, ולכן הוא מיתן. כל הסרט הזה הוא משחק בין סצינות גדולות ומרשימות לבין משהו צנוע וקטן.

עוד בהתחלה, לפני שהמחלה מכה, יש סצינה אחת אדירה שמתארת הופעה אחת של הזמר, גיבור הסרט. אני לא מכיר אופרות, ואני מתעב את המוסיקה הזו, אבל הסצינה הזו כל כך סוחפת. היא מצולמת כמעט כולה בשוט אחד, והמצלמה מטיילת בה כאילו היא לא קשורה בכלל לחוקי הגרביטציה. מסובבת את המתרחש על הבמה מכל הכיוונים, עולה למעלה אל מעל לבמה, יורדת חזרה, הולכת אל הקהל ובחזרה, ועוד כהנה וכהנה טיולים מסחררים בעולם הבמה (אני מניח שבאיזשהו מקום השוט הזה מורכב ממספר שוטים שחוברו להם יחדיו בחיבורים בלתי נראים, אבל הם נחווים כשוט אחד מרהיב). הגרנדיוזיות הזו של הבימוי בנויה שתי וערב בסרט הזה עם רגעים שקטים, אינטימיים, שמעוטרים בד"כ עם נגיעות פסנתר קלילות.

ובכלל, העריכה בסרט הזה היא מלאכת מחשבת. עבודה רגישה שיודעת להכניס אותי אל תוך תודעתו של גבר במשבר. כמה פעמים במהלך הסרט ישנן סצינות הזיה של הגיבור ברגעים שבהם הוא מאבד את זה, ובסצינות האלו שוב הגרנדיוזיות חוזרת, מספרת לי על סערת הרגשות של הזמר הזה, שכבר לא יכול לשיר. ואז, בעדינות, חזרה לחיים, ולשקט העצוב.

אבל יש אנשים שלא נכנעים. ולאיש הזה יש סביבה תומכת שלא מתייאשת. והסרט הזה, בסופו של דבר, מספר על אמונה. על הצורך באלהים בעולם הזה. כי יש נסים, רק צריך להאמין. כמה פעמים במהלך הסרט הזה יש מגע עם הצלב של ישו, והשיר האחרון בסרט, בסצינת הקרשנדו הנפלאה שבסוף, הוא Amazing Grace, שיר על הנס שהוא אלהים. אבל הסרט הזה אף פעם לא דוחף את המסר ואת רגעי הצער העמוקים שלו בכוח. הכל במתינות, גם בתוך העולם הגדול והמוגזם של האופרה.

tenor2עם זאת, צריך לומר שלא הכל מושלם בסרט הזה. הוא מתנהל בשלוש שפות. חלק לא קטן מעולם האופרה חי ונושם באירופה, והקוריאנים מתקשרים עם הגרמנים באנגלית שבורה. הצורך להעביר את המחשבות כל הזמן דרך פילטר של תרגום גורם גם להסתרה של הרגשות האמיתיים, ובאיזשהו מקום הסרט קצת סובל מזה (כלומר: הוא יפה ומלטף, אבל קשה באמת לחדור את השריון שמציגות הדמויות הראשיות בפני המארחים האירופאים). חלק אחר של הסיפור מתרחש ביפן, עם האמרגן היפני ועוזרתו החיננית. החלק הזה חי יותר כי היפנים מדברים יפנית, והתקשורת ביניהם לבין הקוריאנים מתנהלת לפעמים באנגלית שבורה, ולפעמים דרך מתורגמן (ואלו רגעים עדינים ומרגשים, כי שם הרגשות לא עוברים פילטר של תרגום, והם ישירים ועוברים אלי באולם בצורה נקיה).

ולפעמים גם העיצוב של הדמויות הלא ראשיות לוקה בחסר. במיוחד מדובר על דמות של זמרת משנה תככנית. אולי אכן קיימות דמויות כאלו, אבל ב"טנור", היא סתם אישה רעה. כמו פושעים בסרטי אקשן, אין לה צבעי ביניים. אין נסיון להבין את הרוע הטוטאלי שלה. היא כמעט דמות מסרט מצויר. ולמרות שהתפקיד שלה יחסית קטן, בכל פעם שהיא על המסך, הדרמה של "הטנור" הופכת מסרט רציני לדי מגוחך. חסרים לי גם רגעים אינטימיים של הזמר עם אשתו (למרות שברור שיש שם אהבה גדולה), וגם רגעים אישיים יותר של האמרגן היפני ושל הבחורה הצעירה והנמרצת שהוא שוכר.

אבל כל אלו לא מצליחים לפגוע באפקט הכללי של "הטנור". כי כשמגיעה סצינת Amazing Grace בסוף, היא בנויה כל כך טוב, והיא כל כך אפקטיבית, עד שכל הספקות והחסרונות נזרקים מהחלון, ואני התמסרתי לחלוטין לקולנוע המרשים הזה, לנס הגדול שאלהים עשה כאן.

לא הסרט הכי טוב שראיתי השנה, אבל הפתעה יפה ומרגשת, "הטנור".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “הטנור: הביקורת

  1. אוי , הנה שוב יצא המרצע מן השק – "הטנור" זה ממש כוס התה של "איתן"- קיטש קולנועי מניפולטיבי-נחות. ואווו! נס!!! איתן צר המוח הבין מה הסרט רצה להגיד! הוא התרגש! (הנ"ל הוא רגשן ולא "רגיש"|!) הוא התעלה! והערת אגב: "איתן" מתעב אופרה. בטח גם מירי רגב. לא צריכים כמובן למות על אופרה. אבל "לתעב"?! זה בדיוק "איתן". ונדאליזם תרבותי כזה של מי שגם מתיימר "להבין בקולנוע". ובאמנות בכלל בעצם.ברברן בלתי נלאה (גם כשרואים אותו מתעלק על אנשים בסינמטק!)
    ————
    איתן לאלדד: רק שאלה אחת: אם אתה כל כך שונא אותי, למה אתה בא לפה? זו כבר פעם שניה שאתה מקיא עלי בצורה מאוד יצירתית. אתה לא חייב להתעצבן. אתה פשוט יכול לא לקרוא אותי. יש מבקרי קולנוע אחרים שיותר קולעים לטעם שלך, שנשפכים מ"היורד למעלה" (אני לא), ושלא התלהבו מ"הטנור" (אני כן). הדעה שלהם (ושלך) לגיטימית. אבל גם שלי. הבלוג שלי הוא לא קריאת חובה. אתה מוזמן לא להיות מוזמן לכאן. שבת שלום.

  2. אישית, אני מתה על אופרה. אני חושבת שיש בה משהו מאוד חזק שנותן הרבה טעם לחיים, כמו אופרה של אותלו שמביאים בסרט, ראיתי את ההצגה שלו אך האופרה הרבה יותר חזקה לדעתי. אבל אם אתה לא אוהב אופרה, אני לא חושבת שהסרט הזה נועד לך. כי הוא עוסק באופרה בסופו של דבר, כן היו עוד סיפורים אישיים בתוכו. אבל בסופו של עניין, הוא עוסק הרבה בתעשייה הקשה של האופרה. אין מה לעשות, ואי אפשר לברוח מזה. אתה יכול למצוא את זה דוחה ומשעמם, אבל אני מוצאת את זה מעניין ומרתק. ככה אופרה, היא משהו גדול מהחיים ובזה הסרט מאוד הצליח לעשות.
    שוב, סצנות ההזיה שלו מבחינתי היו גם המאבק הנפשי שלו בתוך עצמו וגם סוג של מיני אופרה בתוך סרט על אופרה – זה גאוני כשחושבים על זה.
    למעשה אני לא חושבת שזה סרט על אמונה בכלל! הסרט משאיר אמונה בצורה פתוחה, אבל העובדה היא שהגיבור רצה למות, כי הקול שלו היה באמת הכל בשבילו. אך הוא הבין בסוף הסרט, שזה לא עניין של עונש מאלוהים או אמונה בו, הוא פשוט למד לראות את הצד החיובי ואיך להיות אדם טוב יותר. לא בגלל שהוא האמין, אלא בגלל שהוא השתנה מבפנים, הוא שינה את כל נקודת המבט שלו בניגוד מוחלט לאיך שהוא היה בתחילת הסרט. אז שוב, חולקת עליך.
    למעשה הרבה נכנעו מהסביבה שלו כשחושבים על זה. האמרגן הראשון שלו, שדי ראיתי שזה יגיע עוד מעט כי הוא היה מלא באינטרסים וככה זה בעסקים האלה, צריך להתפרנס ממשהו נכון? אשתו גם נכנעה ובהתקף ייאוש וזעם אמרה לו להפסיק לשיר והם עברו חזרה לקוריאה. אפילו אמא שלו אמרה שהיא ייחלה שיפסיד בתחרות כשהוא היה קטן, אפילו אמא שלו! היחיד שנשאר עקשן, באמת עקשן, זה האמרגן היפני, אבל זה התאים לו באופן מושלם לא לוותר. והוא די סחף אותו גם. ואולי גם הבן הקטן שלו, שלא מעניין אותי מה אומרים – הוא היה מאוד חמוד! ודמות משנית מעולה.
    חולקת עליך מאוד בנוגע לדמויות המשניות, אני לא חושבת שהם לקו בחסר אם כבר הם חשובות לא פחות מהראשיות ואפילו מעניינות יותר מהן לפעמים. אתה אולי ראית בזמרת המשנה, שאגב שיחקה מעולה בסצנות שלה, כ"רעה" חסרת לב או משהו כזה. ואולי בחרת להתעלם מהסצנות שבהם כן רמזו שיש לה סיבות למה שהיא עושה, התעשייה האכזרית של מי שטוב יותר נשאר באור הזרקורים ומי שלא מספיק טוב נזרק אחורה. אישית, אני מאוד מבינה אותה. היא רצתה להיות מפורסמת, כן יש אנשים כאלה, ואו מפתיע אה?. ועשתה כל מה שיכלה בשביל זה, ואפילו לקראת הסוף היא אומרת בעצמה שהיא העריצה אותו פעם עד כמה שהיא שנאה אותו כי היא ידעה שהוא יותר טוב ממנה. היא קנאה בו, והיא התוודעה על זה בעצמה. אם זה לא אנושי, אז אני לא יודעת מה אתה מחשיב כאנושי, אבל זה מאוד אנושי! עד כמה שכעסתי עליה עם הקטע של הכוס, היא אישה מאוד חזקה לדעתי וכשרונית. היא פשוט מאוד שאפתנית, ונרמז שלא היה לה חיים "קלים" במיוחד. כמו שהיא אמרה "לא הכל זה סיפור אגדה" היא הדמות היחידה שהכי אנושית בסרט הזה. אז לא יודעת מאיפה הבאת את זה. אבל לדעתי אתה טועה בקטע הזה.
    ביחס לשלוש השפות – שוב לא מסכימה איתך. אני חושבת שהקטע של ניתוק הרגשות שהזכרת היה מכוון, אם לוקחים בחשבון מזה שפה, אז שפה זה קודם כל תרבות. ואין מה לעשות, תרבויות שונות מראות רגש שונה במיוחד בשפה שהיא משתמשת. ויש טון מסוים של רגש שונה שמותר להביע בשפה. הסרט קלה בול במטרה בקטע הזה, כי לעולם שפות שונות לא יראו את אותם רגש ותרגום לעולם לא יוכל לתרגם באופן טהור רגש של שפה אחרת. לעולם לא! אז למעשה, כשאני חושבת על זה, זה עוד פן גאוני שהסרט מציג. את ההבדל העצום של רגש בין תרבויות, והפער בין הרגש ביניהם. וכן לא משנה כמה תנסה לתרגם, לא תצליח. כי תרבות שונה זה תרבות שונה! אתה צריך ללמוד אותה ולהיכנס אליה על מנת להבין אותה, תרבות זה עולם במלואו.
    למעשה, אתה יכול לקרוא לו מגוחך, אבל תמיד היו נגיעות קומדיה קלות בסרט הזה. אם זה עם האמרגן והעוזרת חסרת הטקט שלו, כן היא חסרת טקט ואני מתה עליה על זה. ואם זה רגעים קטנים בין חברים טובים שיש בסרט הזה. בעצם יש בסרט הזה הכל, גם קומדיה וגם דרמה וגם את רוע התעשייה, שוב מבחינתי הזמרת היא לא הרעה כאן אלא התעשייה שצריכה כסף בסופו של דבר ואנשים שיבואו.
    לא מסכימה איתך על הקטע שחסר "רגעים אינטימיים" בין אשתו, אין צורך בהם. אני לא צריכה סצנה דפוקה שלהם מתנשקים בתשוקה כמו בסרט ההוליוודי מטומטם. זה בדיוק הפאונטה, בגלל שזה תרבות אחרת, שוב תרבות אחרת מביאה איתה דרך הבעת אהבה אחרת. למרות שלדעתי החיבוק שלה מהגב היה מאוד אנטימי הרבה יותר מנשיקה. נאאא אני לא משדכת את האמרגן ואת העוזרת שלו, אני רואה בהם רק ידידים טובים וזהו. אז כן, אין צורך להכריח שהם היו זוג כי הם מעולם לא נועדו להיות יחד לדעתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s