סטיב ג'ובס: הביקורת

(שם הסרט במקור: Steve Jobs)

זו בעיה לא קטנה בשבילי לכתוב ביקורת על הסרט הזה.

כי מצד אחד, ברוב רגעי הסרט הרגשתי התעלות. התרגשות שכזו שהיא בעיקר התרשמות פלאית ממצוינות קולנועית.

ומצד שני, בסוף הסרט יצאתי מהאולם וחשבתי: נו, אז מה? בשביל מה היו כל זיקוקי הדי-נור האלו?

וצריך גם לומר: לא ממש אכפת לי מי זה ומה זה סטיב ג'ובס. עד לפני חצי שנה בערך אני הסתובבתי עם פלאפון מהדור הישן. מאוד. כזה שאין לו אפילו מסך מגע. עד היום, גם בפלאפון שיש לי, אני משתמש במעט מאוד פונקציות שלו. אני לא מוריד סרטים או אפליקציות (מה זה?). אני די טכנופוב. כך שכל המירוץ אחרי החידושים, והחזון של אנושות שנעזרת בטכנולוגיה כדי לתקשר טוב יותר – זה רחוק ממני. אני עדיין בעד קשר אנושי מהסוג הישן (אמר זה שיש לו בלוג אינטרנטי…)

כך שסטיב ג'ובס, החולם הגאון, לא עניין אותי. כשהוא נפטר לפני כמה שנים, כל העולם הרכין ראש. אני ראיתי את הכותרת בעיתון (או באינטרנט…), ושאלתי: רגע, מי?

אז בוודאי שסרט על חייו של הגאון הזה לא מעניין אותי. והיו כבר כמה. ולא ראיתי אף אחד מהם. אבל על הסרט החדש חתום אהרון סורקין. זהו. ובגלל זה הלכתי לראות.

כי יש מעט מאוד תסריטאים בעולם שהם סופרסטארים. הרי סרט, בד"כ, הוא סרטו/ה של (הכנס שם במאי/ת). כבר כמה שבועות אני קורא שהביוגרפיה החדשה של סטיב ג'ובס היא סרטו של אהרון סורקין. לא סרטו של דני בויל (שהוא לא במאי טירון. הוא במאי זוכה אוסקר!), אלא סרטו של סורקין. והסורקין הזה הוא קוסם. הוא כותב דיאלוגים שנזרקים לאויר בדיוק של שעון שויצרי. הם תמיד חכמים יותר מכולם, מתעסקים בספירות נעלות (אם זה פוליטיקאים שמדברים על משניות כלכליות ב"בית הלבן" או מארק צוקרברג שמדבר על…על מה לעזאזל הוא דיבר שם?), אבל מתחת לדיאלוגים תמיד יש אנשים. וסורקין אף פעם לא שוכח את זה.

העניין הוא שבעוד שב"בית הלבן" (ובסרט שקדם לכך, "הנשיא מאוהב"), אהרון סורקין סיפר על אנשים חמים שצריכים להסתדר בעולם קר וקשוח, העולם הפוליטי, מאז עבר סורקין לספר על אנשים קרים וקשים שמתסתדרים בעולם קר וקשוח. והסיפור הוא על איך בכל זאת, מתחת לחזות הדי נבזית שלהם, ולהתנהגות הלפעמים ברוטלית שלהם, איך שם בפנים בכל זאת מסתתר לב חם ואנושי.

אולי סורקין הפנים את המיתולוגיה האמריקאית הגדולה של המערב. של הגבר הקשוח של המערבונים. הגברים של סורקין לא יורים באקדחים. הם יורים צרורות של מילים מהפה, ואלו כואבות לא פחות מפגיעה של כדור. וכמו הגברים של פעם, הגברים של סורקין במאה ה-21 לא יאמרו מילים נעימות ורכות. וגם ברגעים הרכים שלהם, הרגישות שלהם תתגלה רק למי שמתאמץ מאוד לראות. כי הגיבורים הגבריים הסורקינים לא יהפכו פתאום לפודלים מכשכשי זנב. הם עדיין יהיו הבני זונות הכי חסרי רחמים. הם רק יעשו את זה פחות. יהיו לרגע אחד, אבל ממש לרגעון פצפון, קצת פחות דוקרים מהרגיל.

steve jobs 2אולי דני בויל הוא האדם המושלם לביים תסריט של אהרון סורקין. וצריך לומר שברוב דקותיו של "סטיב ג'ובס" זה מוכיח את עצמו. בויל בעצמו הוא במאי תזזיתי, חסר מנוח, שלא יכול לשבת רגע בשקט. והתסריטים של סורקין הם כאלו – אנשים מדברים כאילו הם כל הזמן חסרי מנוח. אז בויל מתמסר לחלוטין לתסריט, ומוסיף עבודה סוחפת ממש עם מוסיקה ועם מצלמה שלא נחה לרגע (נדמה לי שהוא העתיק שוטים מסדרת הטלויזיה "הבית הלבן", בעיקר התנועה הבלתי פוסקת של הסטדי-קם, אבל בויל היה לפני "הבית הלבן", אז אני לא יודע מי העתיק ממי, וזה לא משנה, כי זה אפקטיבי). חלק גדול מהסרט הזה הוא סדרה של מלחמות של מילים שמתנהלות בחדרים סגורים עם שעון חול מתקתק (הסרט, בגדול, הוא 3 סצינות ארוכות שמתנהלות לפני 3 השקות של מוצרים, כך שכל הזמן יש אלמנט של זמן דוחק, של "עוד 4 דקות עד העליה לבמה!", "עוד 2 דקות!", וכיוב'), והמוסיקה הקצבית, והתנועה של המצלמה, והתנועה של המילים – הכל יוצר סרט מרגש בצורה בלתי רגילה. אמנם יש כמה רגעים בסרט שחוסר השקט המובנה של דני בויל 'בורח לו' (למשל בסצינה שבה מדברים על שיגור של חללית כמטאפורה, אבל בויל לא יכול להימנע מלהדגים את הדימוי הזה, אז הוא מקרין את אותו שיגור על הקיר שמאחורי הדוברים), ויש רגעים שבהם הרגשתי שהקליפיות של בויל כבר ממש מעצבנת (בעיקר בשתי הסצינות שבהן הסרט מחליט לפרוץ את המסגרת הקשוחה שהוא הגדיר לעצמו, ובורח לשני פלאשבקים מיותרים, המשולבים בהווה הקולנועי בהבזקים אפילפטיים), אבל הדרך שבה השחקנים מתמסרים לחלוטין לעולם הסורקיני מחפה על כך (וכמו ג'סי אייזנברג ב"רשת החברתית", גם מייקל פאסבינדר כאן יודע לתת רבדים ולהגדיר פנימיות נסתרת של דמות קשה, כך שאני לא אשנא את הדמות הראשית של הסרט, אלא באמת אתעניין ואחפש את אותו רוך נסתר, מאוד נסתר, שבו).

רק שאחרי כל הטכניקה המלהיבה הזו, כשנגמר הסרט, התחלתי לחשוב – אז מה היה פה? כי דרמטית הסרט הזה לא ממש עובד. כי לכל אורך הסרט אני רואה איש אחד מבריק, שחושב 20 צעדים קדימה (מדהים, למשל, לראות איך הכשלון שלו היה בעצם מתוכנן כדי להפסיד קרב אחד כדי לנצח במלחמה הכוללת), אבל הלב של הסרט, הבת שלו, אין לי באמת תיאור של תהליך שבו סטיב ג'ובס הופך להיות פחות קשוח, וקצת יותר קשוב לנשמה. ההבנה, ההארה, מגיעה פתאום לקראת הסוף, כשהוא רואה (בעזרתה של קייט ווינסלט, בהופעה מרתקת כאשת אמונו), שעם כל התחכום והראיה הכל כך למרחוק שלו, הוא פספס דבר מה קטן אבל פונדמנטלי כל כך באותו שער מקולל של "טיים". הטעות הזו גורמת לו לעצור ולראות שאולי יש גם פגמים במכונה הזו שנקראת "סטיב ג'ובס", ואז הוא גם מראה את הרגע הרך של אותו גיבור מערבונים מודרני. אבל עד אז אין באמת תהליך. הרגע הקריטי הזה הוא נקודת שבר, ומשם ג'ובס משתנה. קצת, ממש קצת, אבל משתנה. אני לא ראיתי ולא הרגשתי תהליך. זה קורה פתאום.

steve jobs 1ואולי בגלל המבנה המקוטע של הסרט (שלוש סצינות על טווח של 14 שנים), שמצד אחד הוא מבנה מבריק שנמנע מסיפור ביוגרפי בנאלי, אבל מצד שני הוא מבנה חסר, אולי בגלל המבנה הזה חסרה לי התמונה הגדולה יותר. אולי בגלל זה אני קורא ביקורות שמסתכלות על הסרט החדש לאור הסרט הקודם של סורקין (ושל דיויד פינצ'ר) , "הרשת החברתית". פתאום כותבים על איך שני טכנולוגים מבריקים (מארק צוקרברג וסטיב ג'ובס) בונים מערכות תקשורת בין אנשים כשהם עצמם מתקשים לתקשר. כותבים על "סטיב ג'ובס" כחלק מגוף עבודה שלם של תסריטאי, כי משהו בסרט עצמו חסר. משהו שהיה נוכח בסרט ההוא של פינצ'ר את סורקין וחסר כאן. אותו רגע מכמיר לב שבו צוקרברג שולח בקשת חברות לאותה אחת שהוא רוצה ולא מצליח להשיג היא התמצית של כל הסרט ההוא. ואין את זה כאן.

מה שיש הוא טכניקה קולנועית סוחפת ומרתקת שקצת חסרה בסופו של דבר את התמונה היותר רחבה. ובכל זאת, הסרט החדש על "סטיב ג'ובס" הוא חוויה קולנועית מרתקת שקשה לעמוד בפניה.

אז הנה, קשה לי לכתוב ביקורת על הסרט החדש על "סטיב ג'ובס". אבל איכשהו יצא שכתבתי יותר מאלף מילה…

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “סטיב ג'ובס: הביקורת

  1. אתה כותב מעולה ואותנטי ואתה לא צריך לכתוב "איש פשוט" כי אתה לא איש כזה

    לגבי סטיב ג'ונס אני סבורה שהוא משמש השראה גדולה לרבים בעולם. מדוע? אתה בטח מבין לבד

  2. בעיניי זה סרט עצום. התסריט של סורקין, יחד עם המשחק של פאסבינדר יוצרים סרט שממש קשה להפסיק להסתכל עליו. אם פינצ'ר היה מביים אותו, כמו שתוכנן עוד בהתחלה, אולי היה יוצא טוב יותר, אבל זה כבר פינוק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s