שבוע קולנוע קרואטי: אלו הם החוקים

(שם הסרט במקור: Takva su Pravila)

הי, יש שבוע של סרטים קרואטים בסינמטקים…

אפשר לצחוק וללגלג, כי הרי הקולנוע הקרואטי הוא לא מהמובילים בעולם, אבל מסתבר שיש לקרואטים דווקא קולנוע לא רע בכלל. ובשקט בשקט, גם הם מקבלים חשיפה בינלאומית בפסטיבלים ברחבי העולם, ואפילו בחשובים שביניהם. למשל, הסרט שהוקרן הערב בתל אביב, "אלו הם החוקים", זכה בלא מעט פרסים, כולל בפסטיבל ונציה בשנה שעברה. אז זה דווקא די מעניין להסתכל לפעמים אל עבר מזרח אירופה, אל קרואטיה.

והאמת היא ש"אלו הם החוקים" הוא סרט מתסכל למדי. מעורר מחשבה, מרתק, אבל אני לא בטוח מה הוא רוצה להגיד בסופו של דבר. הוא קצר (כשעה ורבע), וקורים בו הרבה דברים, אבל הוא מצליח לגרום להצטברות של כעס ורצון לצעוק. לפרוק זעם. כנגד האלימות של הנוער, כנגד חוסר האכפתיות שלהם, כנגד המערכת, וגם כנגד הבמאי והסגנון הכאילו פלגמטי שלו.

אבל סרט שמצליח לעשות את זה, כנראה שיש בו משהו.

takva su pravilaכי בגדול, "אלו הם החוקים" הוא סרט של פרוצדורות. קח מספר. תחכה לתור שלך. תמלא טופס. תשאיר מספר טלפון, נחזור אליך. כל דבר בחיים שלנו עובר דרך פרוצדורה: דיווח במשטרה על תקיפה; טיפול בקרוב חולה בבית חולים; טיפול במוות של קרוב משפחה; כל הדברים הכי נוראים שקורים לאדם במהלך החיים, הכל נכנס לתוך מערכת פקידותית שעובדת לפי נהלים, ופרוטוקולים, וסדר מסוים. ולפעמים אתה רוצה פשוט לצרוח : דיייי!!!

אבל אתה לא. כי כולם בסופו של דבר רוצים בטובתך. אבל יש נהלים…

וככה גם הסרט הזה. המשפחה הזו עוברת גיהנום. בהדרגתיות. בסבלנות. לאט לאט התהום מושכת את הגבר והאשה האלו למטה. בהתחלה הבן חוזר הביתה והוא מלא חבורות. מישהו הרביץ לו. וזו רק הדלת לגיהנום. כי משם זה רק מתדרדר. אבל הכל בסרט הזה רגוע. שקט. אין התפרצויות של רגש. אין צרחות ודרמות גדולות. רק פעולות יומיומיות שממלאות את שעות היום. הכל רגיל, למרות ששום דבר לא רגיל.

ואז, באיזשהו שלב, איזשהו מיתר פוקע. כבר אי אפשר לשאת את זה יותר. חייבים לתת פורקן למה שמצטבר בפנים. אבל גם את זה מתאר הבמאי באותה דרך ובאותו סגנון שבו כל הסיפור הזה מתואר – השיטתיות של התכנון, הסבלנות של המעקב, הפעולה עצמה, והחזרה לשגרה – הכל באותו קו סטנדרטי, יומיומי. וההתנגשות בין הסיפור המאוד לא שגרתי לסגנון השגרתי לגמרי שבו הכל מתואר יוצרת סרט מאוד מעניין, רק שאני לא ממש בטוח מה אני לוקח איתי בסוף.

כי אולי יש כאן ביקורת כנגד המנגנונים הפקידותיים חסרי הרגישות שהופכים אותנו, התושבים, ליצורים חסרי פנים וזהות, מכונות ממוספרות, שרק סובלות ונאנקות תחת הנסיבות. אבל אין כאן את הצעקה שיש, למשל, אצל קן לואץ'. כאן, בקרואטיה, צועקים בשקט. יש כאן, אמנם, סצינה וחצי של בכי חרישי, פורקן רגעי של הרגשות, אבל אין כאן קתרזיס אמיתי. אין כאן הומור כמו אצל קארוסמקי, ואין כאן ניתוח קליני קר כמו אצל האנקה. יש כאן משחק (מעולה) ונטורליסטי לגמרי, תיאור סבלני של דברים נוראים שפשוט קורים, ואת הדרך שהם מתכנסים למספרים, לסטטיסטיקות, לעוד כותרת בעיתון, לעוד יום בחיים.

אבל זה לא עוד יום בחיים. זה יום מהסוג שייזכר עד סוף חיי הדמויות האלו. ועם זאת, הסגנון שקט ולכאורה בנאלי. אז מה?

לא יודע. אבל בכל זאת, יש בסרט הזה משהו שנשאר ולא עוזב. ולכן כדאי לראות אותו.

עוד הקרנות של "אלו הם החוקים"

ב-25/11 בסינמטק ירושלים

וב-29/11 בסינמטק חיפה

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “שבוע קולנוע קרואטי: אלו הם החוקים

  1. ראיתי את הסרט הזה בשנה שעברה בחיפה ומבחינתי זאת הייתה אחת ההכזבות הגדולות של הפסטיבל. אולי כי באתי בציפיות מאוד גבוהות… לפני שנים ראיתי סרט אחר של אותו הבמאי (עם אותו שחקן ראשי, שהוא "בכלל" בוסני), "ארמין", גם הוא סרט מאוד קטן על אב ובנו (כבן 15) שנוסעים ביחד לזאגרב לאודישינים של סרט. לעומת "אלו הם החוקים" הסרט ההוא מלא רגש (ברגעים הקטנים). וזה מה שהיה חסר לי כאן "אלו הם החוקים" הוא סרט מנוכר מנוכר מדי שמציין עובדות ובסופו של דבר נראה כסרט קצר שמשכו אותו בכוח שיהפוך לפיצ'ר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s