גשר המרגלים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Bridge of Spies)

סצינה ראשונה

דירת סטודיו. גבר מבוגר יושב על כסא ומסתכל במראה. לאחר מכן הוא מתכופף קדימה, מתקרב אל כן ציור שניצב מולו. הוא מנסה להעתיק את שראה במראה אל הציור שהוא מצייר. ציור פורטרט של עצמו. נסיון לעבד את המציאות האמיתית שבמראה, תובנה שנמצאת במבט עמוק אל תוך ההשתקפות, עיבוד של התובנה הזו ליצירת אמנות שהיא כמו המציאות, רק עם פרשנות אישית.

bridge of spies 1סטיבן ספליברג כבר בגיל גבורות. הוא כבר לא הנער הפוחז של פעם, שמביים סרטים בהתלהבות ילדותית. ספילברג מציג ב"גשר המרגלים" תצוגת בימוי נפלאה של במאי מקצוען שעבר הרבה קילומטראז'. כל רגע, כל שניה בסרט הנהדר הזה, כל אלמנט כאן מחושב, מדויק, עשוי במיומנות מפעימה. הסיפור נפרש בקצב מדוד, ערוך נהדר, מצולם נפלא, משוחק מצוין, והכל גם מתרכב לאיזושהי נקודת מבט מהורהרת על טבע הדמוקרטיה כפי שהיא היום בארה"ב. או כפי שהיא צריכה להיות, אבל לא בטוח שהיא באמת. מבט במראה על מצב השלטון באמריקה, ועיבוד נקודת המבט הזו ליצירת אמנות (במקרה של ספילברג, סרט קולנוע).

כי יכול להיות שאיזשהו מישהו יקרא עכשיו את הביקורת שלי, ילך לראות את הסרט, לא יאהב אותו, ויחזור לכאן עם צעקות ונאצות: "אתה לא מבין מהחיים שלך, מי אתה חושב שאתה בכלל, מבקר קולנוע עלוב, אתה צריך להפסיק לכתוב…" ועוד כהנה וכהנה קללות (ראו טוקבקים בוואלה/ וויינט לכמעט כל ביקורת שמתפרסמת שם). רגע, אז כל מי שלא מסכים איתכם, אין לו זכות דיבור?

כי יכול להיות שאתם חושבים שבנימין נתניהו הוא סגנו של אלהים, והוא ראש הממשלה הכי טוב שאי פעם היה פה. ואני לא. אני חושב בדיוק ההיפך. מותר לי בכלל לגור פה, במדינת ישראל, או שאני בכלל גיס חמישי, וצריך לגרש אותי לעזה/ אירן/ סוריה?

ויכול להיות שיש לא מעט אויבים למדינת ישראל. אבל מה צריך לעשות איתם? להשמיד אותם, או אולי למצוא דרך לדבר איתם? או לעשות את מה שעושים בדרך כלל – להשמיד, אבל מתחת לרדאר, בדרכים נסתרות, כדי לשמור על מראית עין של מדינה הומנית, דמוקרטית?

זה מה שעורך הדין ג'יימס ב. דונובן, בגילומו השקט והבטוח כמו תמיד של טום הנקס, נדרש לעשות. 'תפסנו מרגל רוסי, ולפי החוק הוא צריך סניגור, אז בוא, למען הסדר הטוב, תגן עליו. אבל לא יותר מדי, סבבה? כי הוא אשם. רק תעשה כאילו'. אבל כמו מר סמית שהלך לוושינגטון לפני 75 שנה (בבימויו של פרנק קאפרה), גם מר דונובן מסרב להיות בובה על חוט שמפעילים הפוליטיקאים. דונובן באמת מאמין בחוקה האמריקאית, באידאה האמריקאית של "צדק לכל", לא כמילים נבובות וריקות, אלא כבסיס המוסר שעל פיו יש לחיות.

לפני עשור, בארה"ב שהיתה עדיין תחת הטראומה של התקפות הטרור של ה-11 בספטמבר 2001, הנשיא דאז ג'ורג' בוש יישם מדיניות של צמצום חופש הפרט מתוך נימוק של שמירה על בטחון המדינה (אגב, גם נתניהו דורס עכשיו את הדמוקרטיה בשם בטחון המדינה כדי…לסדר עסקה מתוקה בשביל יצחק תשובה). ספילברג ביים אז את מותחן המד"ב, "דו"ח מיוחד", שבו ביקר בחריפות את דריסת הדמוקרטיה בשם הבטחון הלאומי. גם כאן דן ספילברג בנושאים דומים, אבל הפעם בקצב אחר לגמרי. בסבלנות, במתינות, בלי סצינות אקשן ומתח עוצרות נשימה. גם כאן יש לא מעט תנועה  עם המצלמה (יאנוש קמינסקי בעבודה נפלאה), אבל הפעם ספילברג משתמש מעט מאוד במוסיקה, והתנועות הן שקטות, הולכות אל הנפש ולא אל האדרנלין. יוצאות מתוך המראה, מתוך מה שיש, והולכות אל תוך מה שצריך להיות (ממש כמו השוט הראשון של הסרט, דולי אאוט מתוך המראה, וכניסה חזרה אל הציור). בהרבה מקומות בסרט קמינסקי מאיר באור חזק מאוד את החוץ, כמו מבודד את החדרים שבהם מתרחש הסרט מהסביבה, יוצר מעין תנאי מעבדה לניסוי בדמוקרטיה אמיתית שספילברג עושה כאן, ובאחד ברגעים, האור הזה יוצר מעין הילה של מלאך מעל ראשו של טום הנקס, המגלם כאן את האמריקאי כפי שהוא צריך להיות – לוחם אמיתי למען זכויות האדם, גם אם האדם הזה הוא האויב שלך.

bridge of spies 2ומעבר לשיעור בדמוקרטיה אמיתית שספילברג מעביר כאן, ישבתי לי באולם במשך שעתיים ועשרים ופשוט התמוגגתי מבמאי בשיא כושרו. משליטה בקצב, מיצירת מתח כמעט מכלום (שימו לב שבמהלך המרדף שבתחילת הסרט כמעט ולא נאמרת מילה), מהעריכה המצוינת שיודעת לשלב שלושה סיפורים אל תוך סיפור אחד גדול ולא לאבד אותי בדרך, מהיכולת של במאי מקצוען לשלב גם לא מעט הומור, אבל בדרך בוגרת של קריצות קלות, ולא בדרך של רפליקות שמתאימות יותר לסיטקומים (ואת זה ספילברג עושה בעיקר דרך דמותו של המרגל הרוסי, בגילומו השקט והעמוק של מארק ראילנס, שלא מעט חוזים לו מועמדות לאוסקר על הסרט הזה, ובצדק), ודרך בחירת כל השחקנים האחרים (ובראשם, סבסטיאן קוך, שמיד יביא להשוואות למותחן הריגול האחר שבו השתתף קוך לפני עשור, "חיים של אחרים". יש לא מעט מזוכה האוסקר הגרמני הנהדר ההוא גם כאן).

סצינה אחרונה

עורך הדין ג'יימס ב. דונובן (טום הנקס) נוסע ברכבת. מהחלון הוא רואה ילדים מטפסים על גדר. זו סצינה שמתייחסת לסצינה מוקדמת בסרט, בה אנשים בגרמניה המזרחית הקומוניסטית נורו כשניסו לטפס על חומת ברלין. הילדים האלו לא נראו לפני כן בסרט, אבל הם כאן כדי לזקק את המסר: כל המשמעות הבסיסית של הדמוקרטיה היא הזכות שלנו לעלות על בריקדות, לעמוד על שלנו, גם אם זו לא עמדה פופולרית, ועדיין לחיות כאנשים חופשיים. אחרת זו לא דמוקרטיה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “גשר המרגלים: הביקורת

  1. היי איתן. מה שלומך ? ראיתי היום את סרט בטרום בכורה. נהניתי מאוד מכל רגע ומסכים עם מה שכתבת.
    תודה שהתייחסת לסצינה האחרונה של הסרט עם הילדים שמטפבים על הגדרות – זה "חיבר" אותי למשהו שזכרתי מסצינה אחרת בסרט ומה שכתבת שם את החותמת.
    סרט נהדר, מזכיר קצת את "החפרפרת", תצוגות משחק מדהימות ו…משפחה מזרח גרמנית אחת שניסתה לאמץ לעצמה מרגל….
    תודה !
    רוני.
    ————
    איתן לרוני קאן: 1. "החפרפרת" היה בשבילי שעמום מחץ. "גשר המרגלים" הוא כל כך הרבה יותר טוב ממנו בעיניי.
    2. תגובה בחמש בבוקר?!

  2. סרט שמצליח להיות מכובד וחתרני בעת ובעונה אחת.סצינת הסיום בעיני היא עוד הקבלה בין המזרח למערב שעושה שפילברג( כמו סצינת המשפט ברוסיה שלפתע לא נראית כל כך שונה מהסצינה המקבילה במערב…)

    מעניין מאד איך הפך תום הנקס למר אמריקה (או לג'ימי סטוארט).מה השלב הבא? נשיאות?

  3. סיקרנת אותי לגבי הסרט ובמיוחד ברלונטיות למה שקורה אצלינו.. תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s