ערכו של אדם: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Loi du Marché)

את הסרט הזה אני מעריך מאוד, ויש לי סימפטיה גדולה ליוצרים שלו. מה שלא אומר שזה סרט טוב…

את היצירה של הבמאי סטפן בריזה פגשתי לראשונה לפני כעשור עם סרט שהוקרן מסחרית בארץ תחת השם "אין מקום לאהבה" (התרגום המילולי של המקור הוא "אני לא כאן כדי להיות נאהב", "Ja ne suis pa là pour être aimé"). זו היתה דרמה רומנטית מופנמת, סוג של גרסה צרפתית שקטה ל"הנרקוד?" היפני. כמה שנים לאחר מכן ראיתי במסגרת הפסטיבל הצרפתי דרמה רומנטית מרגשת ונפלאה לטעמי שנקראה "מדמוזל שמבון" (מוקרנת מדי פעם בערוצי הסרטים של הוט. מומלץ). זה היה סיפור אהבה בין פועל בניין (נשוי) לבין המורה של הבן שלו למוסיקה. כמו הסרט הקודם, גם זה היה שקט, והדברים שקורים בו מתרחשים כמעט מתחת לפני השטח. סטפן בריזה התגלה כסוג של ממשיך דרך לקלוד סוטה, אמן ההבעה האנושית הכמעט נסתרת.

והשנה חזר בריזה, עם אותו שחקן שכיכב אצלו ב"מדמוזל שמבון", והסגנון האנושי, החם, והאוהב, חוזר גם כאן, והסרט הזה היה אפילו בפסטיבל קאן האחרון, מה שאומר שיש כאן כנראה מפגן איכות יוצא דופן (כמו שהבמאי הזה כבר הוכיח בעבר), והשחקן הראשי, ונסן לנדון, אפילו זכה בפרס המשחק בפסטיבל היוקרתי. הכל מוכן לסרט סוחף ונפלא. אבל יש בעיה אחת מרכזית: הסרט הפעם הוא לא דרמה רומנטית. הפעם מדובר בסרט חברתי. סרט על המצב התעסוקתי בצרפת של היום, דרך הסיפור על אדם מובטל, ועל העבודה שהוא נאלץ לקחת, עבודה של מאבטח בסופרמרקט שהיא כנראה ברירת מחדל, כדי שיוכל לעמוד בתשלומים של המשכנתא והחשבונות.

loi du marcheהבעיה היא שבעוד שבריזה מספר על רגשות האהבה החבויים בתוכנו ונוזלים החוצה לאט מבין הסדקים, הסגנון השקט והאיטי מתאים לנושא. אבל הפעם בריזה מתחפש לאחים דארדן (או לחלופין, לקן לואץ'). הוא בא עם מחויבות חברתית לאנשים הנדרסים תחת מערכות ממשלתיות כושלות. אבל הסגנון הפעם מפריע במקום לעזור. כי דרמה חברתית היא ז'אנר שצריך את הצעקה. את המחאה. את הרצון לעלות על בריקדות, להפוך שולחנות, להפוך סדרי עולם. אבל בריזה נשאר אותו הומניסט שהוא כל הזמן היה. כל עוד הוא מספר על האדם הוא מרגש. כשהוא עובר לספר על תופעה חברתית, על דרמת מוסר סוציולוגית, הסגנון מפריע ואפילו מעייף.

כי את מי בודק אותו איש בטחון? על מי הוא מפקח? את מי הוא תופס בגניבות? הרי אלו ברובם אנשים חסרי מזל שנמצאים במצבו. אנשים במצב כלכלי רעוע, מטופלים בקרוב חולה, זקוקים לתוספת כסף כדי לסגור פינה, אבל הם נתפסים בגניבה, אז עכשיו מצבם הורע כפליים. אמנם גיבור הסרט עצמו מעולם לא התפתה לגנוב, ועדיין האנשים האלו יותר מכמירי לב מאשר פושעים ממולחים. אבל סטפן בריזה מסתכל בכל מה שקורה בסרט מהצד. כל הסצינות ארוכות מאוד, ארוכות מדי, והם גם נחתכות בתזמון מפתיע, כך שהרבה פעמים התפתיתי לשאול את עצמי אם הסצינה היתה בכלל נחוצה לסרט. המבט על הדמויות הוא תמיד מהצד, וכמעט אין התקרבות לדמויות (נדמה לי שאין קלוז-אפ אחד בסרט). המצלמה רועדת, מוחזקת ביד רוב הזמן, כדי, מן הסתם, לתת הרגשה דוקומנטרית. ובכלל, רוב הדברים שמתרחשים בסרט לא נמצאים בו בכלל: לא מעט אנשים נתפסים בקלקלתם ונלקחים לחדר האחורי לברור העניין, אבל הרגע שבו הם נתפסים לעולם לא נראה על המסך. גם הרגע שבו מקבל גיבור הסרט את העבודה הזו לא נמצא (לעומת זאת, ראיון עבודה אחר, ארוך וחסר סיכוי, כן נמצא). רגע דרמטי חשוב שבו מישהי מוצאת את מותה – גם הוא מתברר רק בדיעבד.

מצד אחד בריזה נצמד לתודעתו של גיבור הסרט, ובכך הוא נצמד לתורת הבימוי הקבועה שלו, הכל כך נאמנה לגילוי הרגשות הפנימיים והמופנמים של אנשים, אבל הוא גם מפספס את הסרט עם הצפייה מהצד בתופעה חברתית וחוסר המעורבות שלנו, הצופים, במתרחש. וגם המרד הגדול, שהיה חייב לבוא, גם הוא מתרחש כל כך בקטן (ממש בסוף) עד שהוא כמעט ולא קיים בסרט.

אז זה "ערכו של אדם" ("חוקי השוק" בתרגום מילולי מצרפתית). סרט עם הרבה כוונות טובות, ועם הרבה אהבה לאנשים, שפשוט נמצאים בסרט הלא נכון.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s