הדינוזאור הטוב: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Good Dinosaur)

כן, אני אחד מאותם אנשים שהולכים לראות סרטים של אולפן האנימציה פיקסאר כי הם…פיקסאר. יש להם כמה הפתעות נפלאות בעברם, והסרטים שלהם, הרבה פעמים, הם סרטים מצוירים שמכוונים לכל המשפחה, ואולי אפילו למעלה מכך. רק תזכרו מוקדם יותר השנה ב"הקול בראש". אני לא חושב שילדים בכלל יודעים מה זה תת מודע, וכל הדברים המתוחכמים האלו שמדברים עליהם שם, אבל אני לא חושב שזה מנע מהם להנות מהסרט ההוא. אבל זה כן נותן הרגשה שפיקסאר לא מתיילדים. שהם מתייחסים לילדים ברצינות, כמו שהם מתייחסים למבוגרים.

אז השאלה היא האם צריך להתיילד כשעושים סרט מצויר, לכל המשפחה, או שאפשר לדבר גם על דברים מתוחכמים, מורכבים, ועדיין לא לאבד את הקהל? פיקסאר הוכיחו כמה פעמים בעבר שהם יודעים לעשות גם וגם. למרבה הצער, "הדינוזאור הטוב" הוא לא מהסוג הזה.

הציור השבועי (לא של ג'קי): נסו, ילדים, למצוא את הדינוזאור להחזירו הביתה...

הציור השבועי (לא של ג'קי): נסו, ילדים, למצוא את הדינוזאור ולהחזירו הביתה…

זה לא שמדובר בסרט רע. קודם כל, צריך לומר ביושר – מדובר בסרט מרהיב בצורה בלתי רגילה. יש הרבה תמונות של נוף, ועצים, ועלים, ומים, הרבה מים – והכל נראה כל כך…אמיתי. לא מצויר. והדבר מגיע לשיא בסצינת הקרב האחרונה עם הרבה מים שוצפים. ויזואליה יפהפיה.

אבל זה לא מספיק. כבר מזמן עברנו את השלב הזה שאני מסתכל על סרט מצויר ולא מאמין שזה נראה כל כך טוב. אחרי כמה דקות אני עובר הלאה. לדמויות. ולעלילה. ולתסריט. ולצערי מדובר בסרט מאוד חסר תחכום. הדינוזאור הזה מפחד כל כך מכל דבר, עד שזה לא מגוחך אפילו. זה סתם מוגזם עד לרמה של כמעט פרודיה. וזה די דופק את הדרמה, כי כשכבר מגיעה סצינה מפחידה באמת (נחש), אז זו סתם עוד סצינה צעקנית, כי זה שוב הוא צועק מפחד, כמו בכל הפעמים הקודמות. וגם המוסיקה המונחת על פני התמונות לוחצת כמעט בכוח על כפתורי הרגשנות, בצורה מאוד לא אלגנטית.

אין כמעט רגעים בסרט הזה עם אנדרסטייטמנט. למעט, אולי רגע אחד, שבו, כמעט בלי מילים, הדינוזאור והילד מדברים על משפחה (הזכיר לי סצינה יפהפיה מ"נודל" הישראלי). ולסצינה הזו יש גם פייאוף יפה לקראת הסוף (יפה, אבל קצת מוגזם ונמשך מדי, כמו כל הסרט הזה). אבל ברוב הסרט הרבה דברים שקורים, מתרחשים כמעט בקלות מדי. אין הדרגתיות במכשולים המוצבים בפני הגיבור. הדרמה צריכה את ההתפתחות ההגיונית, אבל כאן הכל קורה פתאום, ואני לא הספקתי להתרגש ממה שקרה קודם.

ועם זאת, יש משהו במסע שעוברת הדמות הראשית, מסע שמבגר אותה למרות השטחיות של התסריט. "הדינזאור הטוב" הוא אולי סרט קצת ארוך מדי, אבל יש בו מספיק הרפתקאות כדי לצרף אותי למסע, ובכל זאת לחוות את השינוי שהדמות עוברת. אולי אפילו יותר מדי הרפתקאות. כי לקראת הסוף, כשחשבתי שהנה הגענו למנוחה ולנחלה, מגיע עוד פיתול בעלילה שלהרגשתי היה אחד יותר מדי. הוא אפילו הזכיר לי את "הבלתי אפשרי" (הסרט ההוא עם נעמי ווטס, שהיה להיט גדול בזמנו, אבל אני שנאתי אותו שנאה יוקדת). גם כאן אסון אקולוגי (בפעם השניה בסרט, אגב. קצת יותר מדי). גם כאן לחיצה ברוטאלית על כפתורי הרגש. לחיצה כל כך חזקה עד שהרגשתי רתיעה פיסית ממש. ואח"כ מגיע גם אפילוג, גם הוא לוחץ מאוד על בלוטת הדמעות (ובתגובה מקבל ממני נחירות בוז).

בקיצור, יש בסרט הזה יכולות טכניות מרשימות, אבל יכולות סיפוריות מוגבלות, הנובעות להרגשתי מרצון להתיילד, לרדת לגובה עיני הילדים, במקום להעלות את הילדים לגובה מנטלי ראוי. לא סרט רע, אבל זניח ונשכח.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s