שבוע קולנוע קרואטי: אלו הם החוקים

(שם הסרט במקור: Takva su Pravila)

הי, יש שבוע של סרטים קרואטים בסינמטקים…

אפשר לצחוק וללגלג, כי הרי הקולנוע הקרואטי הוא לא מהמובילים בעולם, אבל מסתבר שיש לקרואטים דווקא קולנוע לא רע בכלל. ובשקט בשקט, גם הם מקבלים חשיפה בינלאומית בפסטיבלים ברחבי העולם, ואפילו בחשובים שביניהם. למשל, הסרט שהוקרן הערב בתל אביב, "אלו הם החוקים", זכה בלא מעט פרסים, כולל בפסטיבל ונציה בשנה שעברה. אז זה דווקא די מעניין להסתכל לפעמים אל עבר מזרח אירופה, אל קרואטיה.

והאמת היא ש"אלו הם החוקים" הוא סרט מתסכל למדי. מעורר מחשבה, מרתק, אבל אני לא בטוח מה הוא רוצה להגיד בסופו של דבר. הוא קצר (כשעה ורבע), וקורים בו הרבה דברים, אבל הוא מצליח לגרום להצטברות של כעס ורצון לצעוק. לפרוק זעם. כנגד האלימות של הנוער, כנגד חוסר האכפתיות שלהם, כנגד המערכת, וגם כנגד הבמאי והסגנון הכאילו פלגמטי שלו.

אבל סרט שמצליח לעשות את זה, כנראה שיש בו משהו.

takva su pravilaכי בגדול, "אלו הם החוקים" הוא סרט של פרוצדורות. קח מספר. תחכה לתור שלך. תמלא טופס. תשאיר מספר טלפון, נחזור אליך. כל דבר בחיים שלנו עובר דרך פרוצדורה: דיווח ב להמשיך לקרוא

פרסי גראנד-בל 2015: המועמדויות

המועמדויות לפרסי הגראנד בל לשנת 2015, או בשמם המקומי, פרסי הדאוג'ונג (Daejong), פרסי האקדמיה לקולנוע בדרום קוריאה, הוכרזו.

צריך לומר לפני הכל שאני לא מבין ולא קורא קוריאנית, ולכן המידע שהצלחתי לאסוף הוא חלקי, אבל ממה שכן הבנתי, יש דווקא כמה סרטים שכבר ראיתי או שמעתי עליהם ברשימת המועמדים. אלו הסרטים המובילים של השנה בדרום קוריאה:

"שיר הלל לאבי", הסרט הנפלא שהוקרן רק לפני שבוע במסגרת פסטיבל הקולנוע הקוריאני בישראל (הנה מה שכתבתי עליו), הסרט הזה הוא גם המוביל במספר המועמדויות. הדרמה הזו, שהיא סוג של פורסט גאמפ תוצרת קוריאה, סוקרת את ההסטוריה של המדינה הזו בחמישים השנה האחרונות דרך סיפורה של דמות אחת והמשפחה שלה (הנה הטריילר). לפי אחד המקורות שהצלחתי לגרד, הסרט הזה מועמד ל-16 פרסי גראנד-בל, כולל, כמובן, פרס הסרט הטוב ביותר, ואם ניקח בחשבון שהסרט הזה הוא גם הקופתי מכולם (לפחות לפי מה שמנהלי הפסטיבל הקוריאני בישראל אמרו), אז זהו גם הסרט הפייבוריט לזכות (ואם חושי הריח שלי אינם מטעים אותי, "הטנור", הסרט היפה שלא מועמד לאף פרס אצל הקוריאנים, הולך דווקא לא רע בקופות בישראל, אז אולי מישהו יביא גם להפצה מסחרית את "שיר הלל לאבי" שהוא דרמה מרוממת נפש, בלי מראות קשים כמו שאנחנו רגילים מסרטים קוריאנים אחרים…).

"נערת התא לשמירת חפצים" (Coin Locker Girl), סרט מצוין שראיתי בפסטיבל חיפה, מועמד רק ל להמשיך לקרוא

סטיב ג'ובס: הביקורת

(שם הסרט במקור: Steve Jobs)

זו בעיה לא קטנה בשבילי לכתוב ביקורת על הסרט הזה.

כי מצד אחד, ברוב רגעי הסרט הרגשתי התעלות. התרגשות שכזו שהיא בעיקר התרשמות פלאית ממצוינות קולנועית.

ומצד שני, בסוף הסרט יצאתי מהאולם וחשבתי: נו, אז מה? בשביל מה היו כל זיקוקי הדי-נור האלו?

וצריך גם לומר: לא ממש אכפת לי מי זה ומה זה סטיב ג'ובס. עד לפני חצי שנה בערך אני הסתובבתי עם פלאפון מהדור הישן. מאוד. כזה שאין לו אפילו מסך מגע. עד היום, גם בפלאפון שיש לי, אני משתמש במעט מאוד פונקציות שלו. אני לא מוריד סרטים או אפליקציות (מה זה?). אני די טכנופוב. כך שכל המירוץ אחרי החידושים, והחזון של אנושות שנעזרת בטכנולוגיה כדי לתקשר טוב יותר – זה רחוק ממני. אני עדיין בעד קשר אנושי מהסוג הישן (אמר זה שיש לו בלוג אינטרנטי…)

כך שסטיב ג'ובס, החולם הגאון, לא עניין אותי. כשהוא נפטר לפני כמה שנים, כל העולם הרכין ראש. אני ראיתי את הכותרת בעיתון (או באינטרנט…), ושאלתי: רגע, מי?

אז בוודאי שסרט על חייו של הגאון הזה לא מעניין אותי. והיו כבר כמה. ולא ראיתי אף אחד מהם. אבל על הסרט החדש חתום אהרון סורקין. זהו. ובגלל זה הלכתי לראות.

כי יש מעט מאוד תסריטאים בעולם שהם סופרסטארים. הרי סרט, בד"כ, הוא סרטו/ה של (הכנס שם במאי/ת). כבר כמה שבועות אני קורא שהביוגרפיה החדשה של סטיב ג'ובס היא סרטו של אהרון סורקין. לא סרטו של דני בויל (שהוא לא במאי טירון. הוא במאי זוכה אוסקר!), אלא סרטו של סורקין. והסורקין הזה הוא קוסם. הוא כותב דיאלוגים שנזרקים לאויר בדיוק של שעון שויצרי. הם תמיד חכמים יותר מכולם, מתעסקים בספירות נעלות (אם זה פוליטיקאים שמדברים על משניות כלכליות ב"בית הלבן" או מארק צוקרברג שמדבר על…על מה לעזאזל הוא דיבר שם?), אבל מתחת לדיאלוגים תמיד יש אנשים. וסורקין אף פעם לא שוכח את זה.

העניין הוא שבעוד שב"בית הלבן" (ובסרט שקדם לכך, "הנשיא מאוהב"), אהרון סורקין סיפר על אנשים חמים שצריכים להסתדר בעולם קר וקשוח, העולם הפוליטי, מאז עבר סורקין לספר על אנשים קרים וקשים שמתסתדרים בעולם קר וקשוח. והסיפור הוא על איך בכל זאת, מתחת לחזות הדי נבזית שלהם, ולהתנהגות הלפעמים ברוטלית שלהם, איך שם בפנים בכל זאת מסתתר לב חם ואנושי.

אולי סורקין הפנים את המיתולוגיה האמריקאית הגדולה של המערב. של הגבר הקשוח של המערבונים. הגברים של סורקין לא יורים באקדחים. הם יורים צרורות של מילים מהפה, ואלו כואבות לא פחות מפגיעה של כדור. וכמו הגברים של פעם, הגברים של סורקין במאה ה-21 לא יאמרו מילים נעימות ורכות. וגם ברגעים הרכים שלהם, הרגישות שלהם תתגלה רק למי שמתאמץ מאוד לראות. כי הגיבורים הגבריים הסורקינים לא יהפכו פתאום לפודלים מכשכשי זנב. הם עדיין יהיו הבני זונות הכי חסרי רחמים. הם רק יעשו את זה פחות. יהיו לרגע אחד, אבל ממש לרגעון פצפון, קצת פחות דוקרים מהרגיל.

steve jobs 2אולי דני בויל הוא האדם המושלם לביים תסריט של אהרון סורקין. וצריך לומר שברוב דקותיו של "סטיב ג'ובס" זה מוכיח את עצמו. בויל בעצמו הוא במאי להמשיך לקרוא

רבין יום אחרון: הביקורת

היו לי הרבה סיבות לחשוש מהסרט הזה:

זה סרט של עמוס גיתאי, במאי בעייתי.

סרטו הקודם של גיתאי, "צילי", כל כך הגדיש את הסאה, עד שכמה מבקרים שאיתם דיברתי אמרו לי: לא עוד. אני לא נכנס יותר לסרטים של גיתאי בחיים.

העובדה שהסרט הזה מספר על יצחק רבין, והוא בוים ויוצא להקרנות מסחריות בדיוק כאשר אנו מציינים 20 שנה לרצח ההוא גרמה לי לחשוש מאופורטוניזם. מרצון לרכב על גל הרעש התקשורתי שבודאי יהיה עם הגיע התאריך הזה.

אה, כן. וגם שמעתי שהסרט הזה ארוך מאוד (שעתיים וחצי), ורק המחשבה על סרט ארוך של עמוס גיתאי יש בה כדי לגרום לי לרצות לראות סרט אקשן הוליוודי אידיוטי, ולא את זה.

ובכלל, מה כבר יש לחדש שעוד לא שמענו וראינו על אותו יום נורא, ה-4 בנובמבר 1995?

——–

ומצד שני, התחילו להגיע ביקורות על הסרט הזה מחו"ל. והוייב היה חיובי ביותר. אמנם גיתאי תמיד הוערך בחו"ל הרבה יותר מאשר בישראל, אבל ההרגשה היתה שהפעם גיתאי התעלה על עצמו. הפעם הוא עשה סרט ראוי.

—————

לא. גיתאי הוא גיתאי. "רבין יום אחרון" אינו שונה משאר הסרטים בפילמוגרפיה שלו.  הסרט הזה מציג, שוב, במאי רשלני, חסר יכולת לביים סצינות אמינות ומרגשות, חסר יכולת לשלוט במתרחש בפריים, ובגלל הנושא, יש בסרט הזה גם משהו חמור יותר.

rabin last dayגיתאי הוא קודם כל במאי להמשיך לקרוא

הטנור: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Tenor)

ואני חשבתי כבר שמישהו צוחק עלי מלמעלה.

כבר שנים אני מתלונן כאן בבלוג למה לא מביאים לישראל להקרנות מסחריות סרטים מדרום קוריאה. הרי יש שם תעשיית קולנוע מפוארת. סרטי אקשן מסחררים, חסרי רחמים, מבוימים, מתוסרטים, משוחקים, מצולמים, וערוכים ברמה הכי גבוהה בעולם, מכניסים את כל סרטי האקשן האמריקאי בכיס הקטן ואוכלים אותם בלי מלח. ואז, כשכבר מגיע סרט אחד מקוריאה להקרנה מסחרית רגילה, זוהי דרמה סוחטת דמעות על זמר אופרה שחולה בסרטן במיתרי הקול. הו.

אבל, מסתבר, ש"הטנור" הוא סרט לא רע בכלל…

tenor1כי אופרה, שזה סוגה של אמנות שאני סולד ממנו בצורה בולטת, היא גם להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע קוריאני: שיר הלל לאבי

(שם הסרט במקור: Gukjesijang)

בחיי שזה סרט גדול. ממש גדול. "פורסט גאמפ" תוצרת דרום-קוריאה. טוב לפחות כמו קלאסיקת האוסקרים ההיא, ובטח יותר טוב מסרטו החדש של רוברט זמקיס.

—————-

אחד הדברים שהתחדדו אצלי במהלך מערכת הבחירות האחרונה בישראל הוא שהימין עדיין מנגן על הקלף הבטחוני. על רגש הפחד. על כך שאנחנו כאן בסכנת חיים מתמדת. ועל כך שאנחנו צריכים להיות חזקים, כי אם לא, המדינה הזו לא תהיה עוד. השמאל מדבר על הכלכלה כי הוא כבר עבר שלב. השמאל אומר: מדינת ישראל קמה ועומדת. היא אינה נמצאת בפני סכנת הכחדה מוחשית. אנחנו כבר חיים כאן. עכשיו אנחנו רוצים לחיות טוב.

באחת הסצינות ב"שיר הלל לאבי", אומרת-בוכה-מתחננת בת הזוג של גיבור הסרט: למה אתה רוצה לצאת שוב ולסכן את חייך? היית, עשית, הקרבת. עכשיו תחיה בשביל עצמך. בסוף הסרט, בסצינה יפהפיה ומלאת דמיון קולנועי, מדבר גיבור הסרט עם אביו ה(כנראה) מנוח. "שמרתי על המשפחה שלי. במובן הזה חייתי טוב" הוא אומר-מתוודה בפני אביו. ואז המצלמה עושה תנועה קלה הצידה, מראה לנו את אורות העיר הקוריאנית המודרנית. כאילו רוצה להגיד לעם הקוריאני: עברתם קשיים עצומים, חייתם, הקרבתם. עכשיו זה הזמן שלכם. עכשיו זה הזמן הקוריאני.

זה די ברור כבר מהתחלת הסרט ש"שיר הלל לאבי" שואב השראה מ"פורסט גאמפ".

רוץ דוק-סו, רוץ

רוץ דוק-סו, רוץ

השראה עד כדי כמעט העתקה של אלמנטים שלמים מהסרט ההוא. "פורסט גאמפ" מתחיל ומסתיים עם נוצה שמטיילת באויר. "שיר הלל לאבי" מתחיל ומסתיים עם פרפר. כמו "פורסט גאמפ", גם "שיר הלל לאבי" הוא להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע קוריאני: האדמירל. זרמים גועשים

(שם הסרט במקור: Myeong-Ryang)

יש פסטיבל קטן של קולנוע קוריאני בסינמטקים השבוע. סרט הפתיחה, "הטנור" הוקרן שלשום, והוא עולה להקרנות מסחריות בישראל ממחר (את הפוסט עליו אני אעלה במהלך הסופ"ש. בקצרה: אני שונא אופרה, אבל הסרט הזה הפתיע אותי מאוד לטובה). אתמול ראיתי את "האדמירל, זרמים גועשים". הסרט הזה לא עולה להקרנות מסחריות בישראל. חבל. זה סרט מפואר.

"האדמירל, זרמים גועשים" היה הזוכה הגדול של פרסי האקדמיה הקוריאנית לשנת 2014 *. בפוסט שסיקר את הפרסים האלו כתבתי, בהקשר של הסרט הזה: לא נראה לי שהסרט הזה יעניין אותי, זה שלא מכיר בכלל הסטוריה קוריאנית. ואחרי שראיתי את הסרט הזה, זה עדיין נכון, כי במהלכו חשבתי קצת על הקוריאני הממוצע, ועל התגובה שלו לסיפור הזה, שהוא כנראה למד בבית הספר, וינק בבית, אל מול התגובה שלי לסרט הזה, שנקייה מכל סנטימנט, ובכל זאת, זה עדיין סרט סוחף ומרשים מאוד.

כבר ראיתי בעבר ומאוד אהבתי סרט קודם של הבמאי הזה, האן מין-קים. זה היה "מלחמת החיצים". וכל מה שכתבתי שם נכון גם לכאן, והרבה יותר מכך. "האדמירל: זרמים גועשים" הוא סרט שיורה בתותחים גדולים וכבדים מאוד, תרתי משמע. הבמאי הזה עובד בצורה מדהימה עם עריכה, צילום, ומוסיקה. אמנם צריך קצת סבלנות בהתחלה, כי ההכנות לקרב הגדול שמהווה את מרכז הסרט לוקחות בערך חצי שעה, אבל מרגע שהקרב מתחיל, הו, איזה קולנוע מפואר.

admiralולא, אני לא מתלהב רק מהבימוי הפנומנלי של סצינות האקשן. מצטרפת לכך דרמה אדירה, באדיבות ה להמשיך לקרוא