יום מושלם: הביקורת

(שם הסרט במקור: A Perfect Day)

UN זה יונייטד ניישנס, אבל יותר מתאים yoU Nothing

ברוך שובך, פרננדו לאון דה אראנואה. במאי ספרדי צנוע, שקט, עם הרבה אהבת אדם, ועם אכפתיות לנושאים חברתיים. דה אראנואה עושה סרטים ללא צעקה, עם הרבה הומור וחום אנושי, ועם זאת הוא תמיד מצליח להאיר נקודות אפלות שלא מדברים עליהן כי הן מטואטאות מתחת לשולחן. כי מי באמת רוצה לראות סרטים על אבטלה ("ימי שני בשמש" הנהדר) או חייהן היומיומיים של יצאניות ("נסיכות" המצוין)? דה אראנואה יודע לעשות את הסרטים האלו ולהיצמד לפשטות האנושית, לכרוך את חייהן הלא קלים של הדמויות עם רגעים קטנים של חסד.

הבמאי פרננדו לאון דה אראנואה על הסט של "יום מושלם"

הפגישה האחרונה שלי עם דה אראנואה היתה לפני 4 שנים, בסרטו הקודם "אמאדור". בביקורת שלי עליו כתבתי, בין היתר:

…וגם כאן ממשיך דה ארנואה להרשים, אם כי גם אני חייב להודות שהסרט הזה נופל מהסרטים הקודמים. מצד שני, מי שאינו מכיר את עבודתו של הבמאי הזה מוזמן להתרשם מ"אמאדור", ואז לחזור אחורה ולראות את סרטיו הטובים יותר

והנה, אחרי היעדרות ארוכה מדי, הוא חוזר, והפעם עם "יום מושלם", אולי

סיכום שנת 2015

לפני הכל: חשבתי להתעכב עם סיכום השנה. הרי בחמישי הקרוב, היום האחרון של השנה, גם עולים סרטים חדשים. שניים מהם כבר ראיתי. אחד מהם גם מאוד אהבתי (השני, הישראלי, סרט נורא בעיניי). ויש שם לפחות עוד סרט אחד שאני רוצה לראות, ושהביקורות בחו"ל מאוד אוהבות. אולי באמת אני אוהב אותו, ואז אצטרך לשנות את רשימת סרטי השנה? ואולי צריך לתת לסרטים קצת לשקוע, קצת לקבל עליהם פרופורציה, כדי להעריך את האפקט האמיתי שלהם?

אז החלטתי לוותר על הסרטים שעולים בסופ"ש הקרוב, ולא להכליל אותם בסיכום השנה הנוכחית. אם הם ישארו איתי לזמן ממושך, הם כנראה יכנסו לסיכום 2016.  ועכשיו, למבט לאחור, על 2015.

אז בקולנוע היתה לי שנה בינונית למדי. שנה של מעט מאוד התרגשות. שנה של מעט מאוד סרטים שבאמת אהבתי. היו לא מעט שחיבבתי, והיו כמה ממש לא רעים בכלל. אבל כמעט ולא היו סרטים שהדהימו אותי.

רגע. זה לא ממש נכון.

היו דווקא לא מעט סרטים מצוינים השנה. רק שהבעיה היא שכדי לראות אותם צריך להרחיב קצת את מעגל הצפיה. כי אם אתם מחכים למפיצים שיביאו לכם את הסרטים המצוינים – אז באמת תשארו עם הפסקה הראשונה. ראיתי לא מעט סרטים מצוינים השנה. רק שהם לא הופצו בהפצה מסחרית רגילה בישראל. הייתי צריך ללכת לסינמטק, או לפסטיבלים בחיפה ובירושלים כדי למצוא את הפנינים האלו. סרטים מצוינים, מטלטלים, מקוריים, מעזים, חסרי מורא ופחד, אבל קשה למצוא אותם.

וזאת התלונה הרגילה שלי. שהמפיצים בארץ מפחדים להביא קולנוע אחר, שחורג מהנורמה. יש להם עשרות מסכים, אבל רובם מוקדשים לזבל מצוי. או סתם לבלוקבסטר העכשווי. שזה בסדר, רק שזה לא מעניין אותי. אני מחפש קולנוע שהולך ללב, ועם חשיבה אינטלגנטית. וכאלו סרטים קשה למצוא. כלומר, יש כאלו. רק שרובם לא מגיעים לכאן בהפצה מסחרית רגילה, כדי שכולם יוכלו להתרגש.

אז גם השנה, כמו בכל שנה, הרכבתי שתי רשימות סיכום. אחת של הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה מבין אלו שהופצו מסחרית בישראל, ואת הרשימה הזו הרכבתי בעיקר מסרטים חביבים, ולא מסרטים מצוינים, כי כאלו כמעט ולא היו. ואחריה יש גם את הרשימה של הסרטים הטובים באמת שראיתי השנה, אבל הם הוקרנו רק בהקרנות חד פעמיות, וקשה למצוא אותם. ועדיין הם השאירו אצלי רושם חזק מאוד, ואני אזכיר אותם פה כדי שתחפשו אותם בעצמכם, ואולי תוכלו להתרגש כמוני.

ואני מכליל בסקירה שלי גם קולנוע ישראלי. וכמו הקולנוע בעולם הגדול, גם זה הישראלי היה בסך הכל בינוני השנה. אבל גם כאן מצאתי סרטים טובים מאוד שרגשו אותי, גם אם לא היו חד פעמיים. 3 מתוך הרשימת עשרת הסרטים שהכי אהבתי השנה בקולנוע (זה שהופץ, כן?) היו ישראלים, כך שגם בשנה בינונית, הקולנוע הישראלי נוכח.

אז הנה אני מתחיל. הסרטים הכי טובים שראיתי השנה בהפצה מסחרית רגילה הם:

מרגריט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Marguerite)

סרט משונה, ה"מרגריט" הזה. אורון שמיר, עמיתי מ"סריטה", תהה בקול רם האם נקודת המוצא (הנפלאה) של הסרט הזה יכולה להחזיק סרט שלם. במידה מסוימת החשש שלו היה מוצדק. היא לא מחזיקה.

אבל זאת לא הצרה הגדולה של הסרט. כי, להבנתי, הסיבה שהסרט הזה קצת מקרטע נעוצה במשהו עמוק יותר: חוסר ההחלטיות במה שהוא רוצה להגיד.

"מרגריט" הוא סיפור שמבקש לבחון את טבעה של האמת. האם היא באמת חמקמקה כל כך? האם צריך, כדאי, רצוי, לומר את האמת גם אם פוחדים מתוצאות הגילוי? האם האמת חמקמקה גם מאיתנו עצמנו? האם כדאי אולי בכל זאת לספר שקרים לבנים, ולהעמיד פנים? והאם, והאם…ולהרגשתי, הסרט הצרפתי הזה מסתבך בתוך עצמו, לא יודע אף פעם להחליט מהי הגישה שלו כלפי אותה אמת, וכתוצאה מכך, הוא מתארך שלא לצורך, ובעיקר מבלבל את כולם ואת עצמו.

אז יש אשה אחת, שכל כך אוהבת אופרה, וכל כך אוהבת לשיר אופרה, עד שהיא לא יודעת ש

ג'וי: הביקורת

אמריקה זה כסף         אמריקה זה הצלחה

אמריקה זה ביזנס

אמריקה זה סגידה לאלו שעשו את זה בגדול

אמריקה זה הוליווד

אמריקה זה התכנסות בתוך כמוסה מתקתקה שמוכרת לכם את החלום האמריקאי בעוד אתם נאבקים בציפורניים לסגור את החודש

אמריקה זה

ג'וי

בפוסטים הקודמים שכתבתי על הסרטים של דיויד או ראסל הבעתי את היחס האמביוולנטי שלי לבמאי הזה. הרגשתי ש

לקראת 2016 בקולנוע הישראלי: סקירה

עוד מעט נגמרת שנת 2015. כולם מסכמים. גם אני, עוד כמה ימים. בינתיים הגיע הזמן הזה שבו כל שנה אני מסתכל הלאה, אל מה שיהיה בשנה הבאה. ואם בשנה האחרונה היבול היה, בסך הכל, בינוני (כלומר – היה את "המילים הטובות" ואת "באבא ג'ון" שמאוד אהבתי, ו…זהו, פחות או יותר. כל השאר נעו בין לא רעים לבין רעים מאוד), השנה הבאה מבטיחה להיות אחת הכי חזקות בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי. שמות גדולים מאוד שהוכיחו את עצמם בעבר צילמו השנה את סרטיהם החדשים, מה שאמור להבטיח שנה צפופה מאוד בשמות סופר מסקרנים. כשרונות אדירים אמורים להתפוצץ על המסכים בשנת 2016. ואני מדבר רק על הישראלים שבהם. הפוסט הזה ינסה למפות את מה שצפוי על המסכים הישראלים ב-2016.

אז קודם כל, אני צריך להזכיר את אלו שהזכרתי בפוסט הדומה בסוף 2014, ועדיין לא ראו אור מקרנה. למשל, "אבינו" של מני יעיש. הסרט הזה זוכה לטיפול פרימיום, מתבשל לאט עד שישויף לשלמות. נדמה שמני יעיש לא ממהר לשחרר את התינוק הזה לעולם, והוא הציג השנה את הפרויקט בהכנה הזה בפסטיבל לוקרנו כדי לקבל מימון השלמה להפקה הזו. אחרי "המשגיחים" אני סומך לגמרי על יעיש שיהיה כאן סרט פיצוץ (על שומר דיסקוטקים שמגלה את הצד הרך שלו בצילו של ההריון של אשתו), אני רק מקווה שהוא לא יתמהמה יותר מדי.

ועוד אחת שלוקחת את הזמן שלה (יותר מדי) היא הגר בן אשר. את "הפורצת" היא צילמה כבר לפני שנה וחצי, ומאז הפרויקט הזה נעלם ולא נשמע ממנו. אני עדיין מסוקרן ממנו, במיוחד אחרי ששמעתי במקרה השנה ששחקן גרמני די מוכר בשם רולנד זהרפלד ("ברברה") משחקר תפקיד מרכזי בסרט הזה. אני מקווה שבן אשר תשמיע קול השנה, כי הפרויקט הזה שלה עדיין מאוד מסקרן אותי, מכיוון שזכרה של "הנותנת" עדיין לא פג.

ובאותו פוסט ב-2014 הזכרתי גם פרויקט שנקרא "המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה", משהו שאני לא יודע לשים את האצבע בדיוק מה שם קורץ לי, אבל גם הוא נמצא באפייה הרבה זמן, ויש גם את הפרויקט החדש של נוני גפן ("לא בתל אביב") שנשמע לי מבטיח. אבל אלו הם השמות הקטנים. כן, מני יעיש והגר בן אשר, שמות שמאוד מדגדגים לי, הם השמות הקטנים של 2016. הנה סקירה של השמות הענקיים ומה שהם מכינים לנו ב-2016:

אופנהיימר – יוסף סידר

יוסף סידר, במאי ישראלי ש

השקט שבפנים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Louder than Bombs)

חיים

תינוקת שזה עתה נולדה כורכת את ידה הקטנטנה סביב אצבעו של אביה הטרי. הרגע בו החיים מתחילים. הרגע בו התינוקת מתחילה את המסע, וגם הרגע בו האב יודע שחייו כפי שהיו עד עכשיו השתנו, לא יחזרו שוב, ומעתה, החיים שלו כרוכים במשפחה החדשה שלו. תלויים בה.

זו הסצינה הראשונה בסרטו האחרון, דובר האנגלית, של יואכים טרייר הנורבגי. הרבה רפרנסים יש בסרט הזה לחיים ולמוות. למשל, העובדה שהאם, שנפטרה, היתה צלמת מלחמות, וראתה (וצילמה) הרבה רגעי מוות. העובדה שהיא כבר איננה. האפשרות שמותה אולי לא היה תאונה. אולי היתה זו תוצאה של החלטה מודעת. התאבדות. או אולי עייפות שגרמה לנהגת לסטות מהנתיב. רצון לישון. להפסיק להיות ערה. להפסיק לחיות. ולפעמים גם הצילום מגיב לזה. לפעמים המצלמה לא יציבה, נמצאת על כתף הצלם, בצילום כמו דוקומנטרי, מעביר רגע 'מהחיים', איזושהי אמת (כמו בקלוז אפ הארוך והשקט על פניה של האם המנוחה). פעמים אחרות אלו רק הערות, מחשבות על החיים שהיו. או שחשבנו שהיו.

זמן

"השקט שבפנים" מתייחס לזמן בצורה יותר אלסטית מהרגיל. בתחילת הסרט מוצבת פצצת זמן בחדר. איזשהו מנגנון שאמור להכניס את כל הדמויות לסיר לחץ: האב מקבל הודעה שבקרוב תצא כתבה עיתונאית שתחשוף את האמת על מותה של האם. הבן הגדול יודע, אבל הצעיר יותר לא יודע. יש לאב תקופת זמן מאוד מוגבלת ולחוצה כדי לספר לבן הצעיר את האמת הנוראה.

אבל, משום מה, יואכים טרייר לא משתמש בזמן למטרות לחץ דרמטי. הוא פחות מתעניין בזה. ובכלל, "השקט שבפנים" רחוק מאוד מאופרת סבון משפחתית סטנדרטית. להיפך. במקום זה, טרייר משייט בזמנים בצורה חופשית, מיומנת, מפתיעה כל פעם מחדש. האם אמנם מתה לפני כמה שנים, אבל היא נוכחת בסרט בזכרונות, בהזיות, או סתם בפלאשבקים, שהיו או לא היו. יש גם רגע בסרט בו טרייר חוזר אל סצינות שראינו כבר, מציג אותן מזוית חדשה (תרגיל רשומון הידוע). הזמן זז בסרט הזה קדימה ואחורה בצורה מפתיעה ומסקרנת.

אמנות

ויש בסרט הזה גם התייחסות לצורות אמנות שונות. צילום (שהרי האם היתה צלמת עיתונות, ותערוכה מצילומיה אמורה להיפתח), כתיבה, מוסיקה. השאלה של הקירבה בין החיים לבין הייצוג שלהם באמנות, הנסיון להבין את הפריזמה הסובייקטיבית של האמן, למה הוא התכוון כשהוא פיסל את המציאות בצורה הספיציפית שבה הוא ביטא את עצמו בשירה/ פרוזה/ צילום, ועד כמה זה נכון, אמיתי, או שזו רק הרגשה של האמן, רק תפיסה צרה של המציאות, רק צד אחד של מה שיש לו פנים רבות. עד כמה החיים משפיעים על האמנות, והאמנות חזרה על החיים שלנו.

ועוד כהנה וכהנה ה

פרסי פורום מבקרי הקולנוע בישראל

והיה גם חומוס

לפני כמעט שנה החליטו כמה מבקרי קולנוע בישראל שגם אני מבקר קולנוע. שהבלוג הזה, שקיים יותר מ-5 שנים, ראוי להצטרף אל הגדולים והמשובחים. החלטה משונה קצת, אבל אני לא מתנגד. מאז גם אני חבר בפורום מבקרי הקולנוע בישראל. מאז גם אני מתקרא מבקר קולנוע.

מאז התקיימו כמה ישיבות של הפורום, בהן נדונו כל מיני החלטות פרוצדורליות, שמטרתן העיקרית (והראויה מאוד, לטעמי) היתה לשתף את הקהל הרחב בדיון על סרטים בפרט ועל קולנוע בכלל, מפריזמה ביקורתית, ויותר מכך, מפריזמה של אנשים שאוהבים קולנוע, ומשקיעים בכך זמן ניכר מחייהם (הם מבקרי הקולנוע). יש מפגשים מזדמנים של הפורום עם קהל בהקרנות (המתארגנות בסינמטק ירושלים מדי פעם, והשאיפה היא להרחיב את המפגשים האלו למקומות אחרים בארץ), וכמובן יש את הפסטיבלים הגדולים בארץ.

ובסופ"ש האחרון התקיימה הישיבה הכיפית מכולם: הישיבה בה התכנסנו לדון ולהחליט מיהם הסרטים הטובים של שנת 2015 לדעת מבקרי הקולנוע בישראל (שימו לב שאמרתי התכנסנו. גם אני נחשב). היה כיף. היה חומוס. ובייגלים. ועוגות שוקולד טעימות. וויכוחים בינינו לבין עצמנו האם סרט אחד ראוי, וסרט אחר לא. היה דיבור על קולנוע. היה כיף.

כל אחד מהנוכחים בחר סרט אחד בכל קטגוריה. אם אחד הסרטים קיבל יותר מ-50 אחוז מהקולות כבר בסיבוב הראשון, הוא הוכרז כמנצח. זה לא קרה באף אחת מהקטגוריות. ואז התחיל הכיף האמיתי. כל השמות שהועלו ע"י הנוכחים נכתבו על לוח, והדיון החל. מבקרים ניסו לשכנע מבקרים אחרים להצביע עבור המועמד שלהם. ואז נערך סיבוב שני, בו נערכו הצבעות עבור אחד מהמועמדים שהוזכרו בסיבוב הראשון. אם גם כאן אף אחד לא היה מקבל יותר מ-50 אחוז, היה נערך סיבוב שלישי, אבל בכל הקטגוריות נבחר המנצח בסיבוב השני, למרות שהיו כמה הצבעות מאוד צמודות.

ובסוף הוחלט:

גויה 2016: המועמדויות

אתמול הכריזה האקדמיה הספרדית לקולנוע על המועמדים לפרסי הגויה. אותי עניינו במיוחד כמה מועמדויות יקבלו הסרט החדש של פרננדו לאון דה אראנואה (שכבר הספקתי לראות, ואהבתי), ושל חוליו מדם (שגם אותו ראיתי, ובניגוד להרבה אחרים, גם אותו אהבתי). שניהם ברשימה, אבל אחד מהם קיבל הרבה יותר אהבה מהשני. עוד במאי ספרדי שחזר השנה לבמה הוא אלחנדרו אמנאבאר, שעשה סרטים נהדרים וזכה בהרבה פרסים בעבר, כולל בפרס האוסקר (על "הים שבפנים"), והשנה חזר עם סרט ראשון מזה 6 שנים, אבל הסרט הזה זכה לביקורות צוננות במיוחד, וגם האקדמיה הספרדית התעלמה ממנו, ולא העניקה לו אפילו מועמדות אחת. ויש עוד כמה סרטים מפתיעים ברשימה (חלק מפתיע לטובה, חלק לרעה). בהמשך הפוסט, סקירה על הסרטים הבולטים ברשימת המועמדויות של האקדמיה הספרדית להשנה.

ונתחיל עם

הכלה (La Novia) – פאולה אורטיז

עיבוד מחודש לקלאסיקה

משברים בע"מ: הביקורת

(שם הסרט במקור: Our Brand is Crisis)

בד"כ יש לי אף אמין למדי לגבי מה שאני הולך לקבל כשאני נכנס לאולם קולנוע. מה שלא אומר שאני לא מופתע לפעמים, או נפעם, או מאוכזב. במקרה של "משברים בע"מ", אני לא מופתע, או נפעם, או מאוכזב. נכנסתי לאולם ההקרנה בידיעה שיש כאן סרט מעניין אבל פגום. וזה גם בדיוק מה שקיבלתי: סרט לא רע, אבל ממש ממש לא מספיק טוב.

אני בעניין של דרמות פוליטיות. זה מרתק אותי, העולם הזה של מאחורי הקלעים של מה שאמור להיות מצפוני וטהור, אבל מתלכלך בהרבה מאוד תאוות כוח ושררה עד שלא נשאר דבר מהאידאלים. עוד מימי פרנק קפרה (סרט נפלא שנקרא "הכירו את ג'ון דו", וגם "מר סמית' הולך לוושינגטון"), הוליווד ידעה לספר סיפורים על המיתוס האמריקאי השבור. על כך שזו ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אבל רק למי שיודע לתחמן, לשקר, לקמבן, לעשות הכל בלי רחמים – כדי לנצח, לזכות בבחירות, ולשכוח את העם שבשבילו הוא אמור לעבוד שניה לאחר מכן.

אז "משברים בע"מ" הוא סיפור (אמיתי) על אחת שמאסה בשיטה. אחת שהלכה אחרי האידאלים שלה, ויצאה נגד אותה שיטה שהיא היתה כל כך טובה בה.

בעצם, זה לא נכון. הסיפור של הסרט הזה מתחיל בעצם בדיוק במקום שבו הוא נגמר. כשעלו כותרות הסיום של הסרט חשבתי: כאן הסרט היה צריך להתחיל בעצם. בדיוק במקום שבה מגיעה ההחלטה הכי חשובה של הסרט, שם הוא נגמר.

שזה היה יכול להיות סיום אדיר, אם כל מה שהוביל אליו היה מצדיק את זה. אם כל מה שהוביל אליו היה חריף מספיק, קיצוני מספיק, כדי להביא אותנו, רגשית, להבנה של ההחלטה של הגיבורה שלו. אבל הסרט הזה קצת עייף מדי. קצת נסחב מדי.

וזה בעיקר בגלל שני מרכיבים עיקריים: התסריט העני, והמשחק הלאה שמגיע בעקבותיו.

בהתחלת הסרט מגיעים שני אנשי צוות של קמפיין הבחירות של מועמד לנשיאות בוליביה אל ביתה של גיבורת הסרט. היא פרשה מהעולם הזה אל התבודדות. אין לה רצון לחזור לעולם הזה. אבל ברגע שהיא שומעת מיהו היועץ של היריב – בום! היא לוקחת את ה

פרסי האקדמיה האוסטרלית לקולנוע 2015: הזוכים

עכשיו 12 וחצי בצהרים שעון ישראל. תשע וחצי בערב שעון סידני, אוסטרליה. תושבי אוסטרליה יכולים לצפות עכשיו בערוץ 7 שלהם בשלט בטקס חלוקת פרסי האקדמיה שלהם לקולנוע. אני, בישראל, כבר יכול לכתוב על מה שהם יראו בעוד שעה. על מי זכה ועוד לא עלה על הבמה בטלויזיה האוסטרלית. פשוט מפני שהשידור שם באוסטרליה הוא לא שידור ישיר.

בשעתיים האחרונות עקבתי אחרי הלייב-טוויט של חלוקת הפרסים. כמו באמריקה, הטקס התחלק לשניים, והפרסים הטכניים יותר חולקו יומיים לפני כן, באירוע נפרד. משם יצא "מקס הזועם" הזוכה הגדול – הוא זכה בפרסי הצילום, עריכה, סאונד, מוזיקה, עיצוב אמנותי, ואפקטים.

אבל היום, במהלך הטקס, התברר שהזוכה בפרס בחירת הקהל הוא סרט אחר לגמרי, "המלבישה" (בקרוב בישראל). כלומר, מדובר באקדמיה ובאילו המצביעים לסרטי איכות, מול מה שהקהל הרחב מחשיב איכות. לפעמים זה אותו סרט. לפעמים לא. מה הסרט שזכה בסופו של דבר?

ובכן, הסרט שזכה בפרס האקדמיה האוסטרלית לסרט הטוב ביותר הוא…