שבוע קולנוע רומני: אורורה

ובסוף יש גם סצינה שבה גיבור הסרט מסביר את עצמו. חבל שהיא שם. אבל חבל גם שהסצינה הזו היתה צריכה בכלל להיות בסרט הזה. כי הצפיה בשלוש השעות של הסרט הזה מאוד מתסכלת. יש בו הרבה דברים להעריך. וגם דברים להתעצבן מהם.

מי שעוקב אחרי הבלוג שלי אולי זוכר את השם של הסרט הזה. ב-2012 הוא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר של האקדמיה הרומנית. והנה הוא מגיע להקרנות במסגרת שבוע הקולנוע הרומני. ואכן יש לו ריח של סרט איכות, וקולנועית הוא מעניין למדי. "אורורה" נצמד לריאליזם בצורה אובססיבית כמעט, אבל גם מעוררת הערכה. צילום הסרט לעולם סטטי (כלומר: המצלמה ניצבת על חצובה, ורק עוקבת אחר הדמויות בתנועתן בחלל, אם זה בסצינות בחוץ, או בתוך דירות, אבל המצלמה לעולם לא זזה מיוזמתה), מה שגורם ללא מעט העמדות דרמטיות להיראות כמו טעות. גיבור הסרט מתהלך בתוך הדירה, והמצלמה לא זזה ממקומה. הוא נכנס ויוצא מחדרים, משאיר פריים ריק שלא מתרחש בו דבר לשניות ארוכות, או לחלופין, גופו נראה חצוי ולא ברור. כל 'טעויות' הצילום האלו מעניקות לסרט טבע כמעט דוקומנטרי, ובכך, אמינות מרשימה לסיטואציות.

בראיונות עימו אמר במאי הסרט, כריסטי פויו, שהוא ביקש להראות שאנשים שרוצחים אינם יצורים יוצאי דופן, מפלצות בלתי נגישות. להיפך. לפי "אורורה", גם האנשים הפשוטים ביותר מסוגלים לרציחות, ואפילו סדרתיות. לשם כך גייס לעזרתו פויו את הסגנון הכל כך ריאליסטי שמסתכל על הרוצח בגובה העיניים.

אבל הבעיה המרכזית של הסרט היא השחקן הראשי. כריסטי פויו עצמו.

auroraכן, הבמאי ליהק את עצמו לתפקיד הראשי, ולצערי, פויו הוא לא ממש שחקן. למעשה, נדמה לי שלכל אורך הסרט (ונדמה לי שפויו מופיע ממש בכל סצינה) פויו חושב כמו במאי ולא כמו שחקן. לכל אורך הצפיה לא הצלחתי לפצח את הסיבה למעשים שלו. לא הצלחתי להתחבר לתסכול של פויו מהמצב האישי שלו, להדרגתיות שבה מתפתחת התכנית הרצחנית מרעיון עמום לביצוע מוקפד (לא מבחינה מעשית, כי לזה מעניק פויו הבמאי זמן מסך ניכר, אלא יותר נפשית, מנטלית). פויו השחקן מסתובב למשך כל הסרט בפנים חתומות, כאילו הוא חצי אוטיסט. אנשים מדברים איתו, אבל הוא כמעט בעולם אחר, לא תמיד מגיב, או שמגיב באיחור של כמה שניות. וכמות הפעמים שבהן פויו מתחיל תנועה, עוצר, חוזר על צעדיו, עושה משהו בחדר השני, ושוב חוזר לתחילת התנועה המקורית, כמות הפעמים שזה קורה בסרט היא בלתי הגיונית. כאילו פויו מרוכז כולו במה שצריך להתרחש במהלך אותו שוט ('רגע, אז אני צריך ללכת לחדר השני, לקחת משם קופסה, להעביר אותה לכאן, לחזור למטבח, להדליק סיגריה, לפתוח חלון, לעשות את זה ואת זה…'), אבל הוא כנראה שוכח משהו, אז הוא חוזר, עושה אותו, וממשיך לסמן וי על הצ'ק ליסט שצריך לעשות במהלך השוט. וכל זה ע"ח המניעים של הדמות שאותה הוא מגלם.

ואולי אין מניעים. אולי זה סתם. כי ככה. כי טבע האדם רצחני מהיסוד. מיכאל האנקה עושה סרטים כאלו כבר הרבה שנים, אבל הסגנון שלו אחר לגמרי. מוקפד, מדויק, מחריד באלגנטיות שלו, ודווקא בגלל זה אפקטיבי. כי האנקה מסתכל מבחוץ על התופעה של הרוע האנושי, ומציג אותה בצורה ישירה ועקיפה (האלימות אצל האנקה היא הרבה פעמים פסיכולוגית יותר מפיסית). בהתחלת הסרט חשבתי שפויו גם הוא יסתכל מבחוץ על המעבדה האנושית שהוא בונה כאן, כי המוסיקה שמלווה את כותרות הפתיחה היא מוסיקה שמחה (ואירונית, מן הסתם), אבל לכל אורך הסרט פויו נכנס פנימה, אל האיש הפשוט, אבל אני לא מבין אותו, לא מתחבר לרגשות שלו, לא מבין את המעשים שלו. לא מבין את הנימה של כל הסרט.

אז כן יש סיבה (והסצינה האחרונה בסרט מסבירה אותה), אבל שלוש השעות המעט מפרכות בדרך אליה הן בעיקר צפיה מתסכלת של נסיון לפצח את הדמות המעצבנת הזו, לפצח את מה שהסרט רוצה ממני. ולא הצלחתי.

שלוש שעות נמשך "אורורה". לא השתעממתי לרגע, ולכל אורך הצפיה ניסיתי לפצח את הסרט הזה. לא הצלחתי, ונותרתי די מתוסכל מהצפיה. אולי אחרים יצליחו יותר ממני.

עוד הקרנות של "אורורה" במסגרת שבוע הקולנוע הרומני:

ב-10/12 בסינמטק חיפה

וב-13/12 בסינמטק ירושלים

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s